מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

כחלק ממחקר להרצאה על מוזיקה - אני מגלה ש”האשפים” (אשפי הלחש וההשבעה בתרבות אשור ובבל) “הם כהני אא ומרדוך, העושים את פעולותיהם כשהם לבושים כדגים, כי הדג הוא בעל חיים מיוחד לאא. הם המדריכים את בעל הייסורים בטכסי הכישוף הנגדי…” ובין השאר עושים שימוש בתוף להרחקת השפעת הכשף המזיק. (אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, עמ’ 356). באנציקלופדיה העברית אנו מוצאים את האבחנה הבאה אודות המוזיקה בבית המקדש: ”בולטת במיוחד ההימנעות בשימוש בתוף הענקי של כהני מסופוטמיה, בשקשקות וביתר כלי הרעש.” (כרך כ”ב עמ’ 589). כלומר, יש לשמור על טוהר המסורת המוזיקלית. כמו כן היה במקדש שער מיוחד שנקרא “שער השיר” דרכו נכנסו מקהלות הלויים לדוכן המיועד להם. בני לוי היו זמרים ונגנים על כלי מיתר ואילו לכהנים היה מונופול על תקיעה בשופר וחצוצרות. מונופול כלכלי וחברתי, כי רק בני הקאסטה המסויימת הזו יכלו להתקרב אל הכלי. אני מעלה את השאלה אצל המורה שלי לסיטאר והוא מעלה את האפשרות שהתוף נחשב ככלי נשי ולכן לא נכלל במקדש. אחרי הכל, התוף במקרא הוא תוף מרים ובנות ישראל יוצאות בתופים ובמחולות. קוצ’ק טורקי היה מתלבש בבגדי אישה כדי לנגן על תוף מרים.

באותו שבוע מתפרסם ראיון עם ש. שפרה בו היא משוחחת מעט על חשיבות המיתוסים האכדיים והשומריים לשפה העברית. למשל, בהבנת המחזוריות האקלימית של כמישה וצמיחה ביצירה העברית. “הופעתי פעם לפני תלמידים בכיתה ו’ או ז’ ודיברנו על המחזוריות הזאת ואז ילד אחד קם ואחר שהוא חושב שהחורף זה הזמן של האהבה והקיץ זה הזמן של הסטוצים. מובן שכל הכיתה התפוצצה מצחוק, אבל הילד הקטן הזה הבין את המחזוריות הזאת.” כמו כן היא מדברת על הפוליטיקה של ההוראה: “כשאני הייתי תלמידה בגימנסיה דתית, מורה הביא בצד סיפור המבול את “עלילות גלגמש”. לאן זה נעלם?”

בסוף השבוע הזה הייתי בציפורי עם ידידים והתבוננו בפסיפסים הרומים העתיקים. אל נהר הנילוס שרוע על הספה והנהר יורד מכתפיו ומעניק חיים למצרים. אורפאוס מנגן והחיות מוקסמות וקרבות אליו כדי לשמוע. לאחר מכן, אחרי סיור במקדש פאן בבניאס. אנחנו משוחחים. אני אומר שאולי עבור הקדמונים פסיפס לא היה משהו משמעותי יותר מטלוויזיה עבורנו ואנחנו טועים בלהעמיס על זה משמעויות עמוקות כל כך. אולי פולחן פאן לא היה חוויה רגשית עמוקה אלא סוג של פסטיבל בלי הגברה ומופעי לייזר. ידיד אחד, אנגלי שעשה עליה, טוען שציונות משמעה שלילת הגלות והידיד השלישי, אמריקני המבקר פה, מצביע בחיוך על כך שעבודות השחזור בציפורי מומנו הודות ליהודים ומוסדות חינוך אמריקנים כמו אוניברסיטת מישגן ואם ציונות משמעה שלילת הגלות יהודים אלו לא היו תורמים ולו סנט שחוק אחד. אני מרגיש, ולא בפעם הראשונה בסוף השבוע, שלכל בני האדם יש תחנות רדיו בתדרים שונים בראש והתקשורת מאוד קשה. האמונה התמימה שיש תוף חרישי שפועם בנהר החיים הגדול שכולם מסוגלים ללמוד, מי במדיטציה ומי בשורשים מעוררי הזיה, להפוך קשובים לצליליו מתגלה כעורב לבן פורח באוויר. יש כאלה שמבחינה אידיאולוגית לא מרשים לפעימה הזו להדהד בחללים. ויש אנשים שמושכנעים בכל לבם שהתוף קורא להם להתרסק על החוף כמו לוייתנים משוגעים בסערת קטבים מגנטית. 

מה ששמע רועה הצאן - ראיתי פעם סרט תיעודי על שבט רועים באפריקה בו הסביר הקריין שכדי לשכנע את הצעירים ללכת ולרעות את העזים והפרות במקום להשאר בכפר יש בתרבות הזו דגש על סיפורים ושירי גבורה שמסבירים למה זה מאוד גברי, אצילי, וקשוח להיות רועה צאן בודד ולטפל בכבשים שלך בתנאים קשים וכמה זה תורם לבריאות ולבגרות הנפשית. בגלל הסיפורים האלו הצעירים רוצים להיות רועי צאן ולא נשארים עם הנשים הצעירות והמבוגרים, שנשארים בכפר. כמובן, באופן מקרי לחלוטין, המבוגרים שנשארים בכפר יכולים לשאת כמה וכמה נשים צעירות עד שהם יהפכו לזקנים ורועי הצאן יעשו למבוגרים. ואז הם יספרו לצעירים החדשים כמה רעיית הצאן ורווקות בגילאים שש עשרה עד שלושים עשתה להם טוב וחוזר חלילה.   

הסרט הזה נשאר תקוע אצלי בראש עד היום. ולפעמים אני בוחן רעיונות חדשים לפי מבחן זה. מבחן “מה שכדאי להגיד לרועי הצאן.” ארתור קסטלר כתב משהו דומה, שבסופו של דבר המיתולוגיות שלנו מאלפות אותנו להכיר בכוחו האינסופי של אלוהים וחוסר היכולת להביס את הגורל. כלומר, לקבל סמכות ולציית לה. 

הזווית הזו מובילה את קסטלר לכתוב כמה וכמה דברים מבריקים* על היוגה מזווית של לא מתרגל. את הנחיות נקיון המעיים של ה Gherand Samhita מהמאה ה17 הוא מפרש כדיבוק חולני של ההודים לעיסוק בפעילות המעיים והפרשות הגוף האחרות (כמו זרע, שבזבוזו נחשב למשהו איום ונורא, והוא הסיבה התאולוגית למאמצי המתרגל היוגה הטנטרית להמנע משפיכה בזמן יחסי המין. מה שקרוי Varjoli Mudra). כדי להבין על מה מדובר, ההנחיה לביצוע Bahiskrita Dhouti כוללות לעמוד במקווה מים, להוציא את המעיים דרך פי הטבעת, לשטוף אותם היטב במים, ואז להחזיר אותם בעדינות למקום. כמו שאמר אחד ממורי החשובים ביותר ליוגה: “מי שמנסה לבצע את מה שכתוב כפשוטו פשוט ימות, וזו המטרה של הטקסטים האלו, להבחין בין מי שמתרגל בתוך מסורת ויש לו הדרכה וקהילה ומי שמגלה את הספרים במקרה.” וכמובן, כמו בספרי המאגיה המערביים או הקבלה היהודיים, הטקסטים מבטיחים שמי שיקיים את הפעולות האלו יהנה ממן מהשמיים, גוף יהלום בוהק, ושאר ירקות. הגזרים מול פני החמורים. ומי שלא היה פעם קצת חמור, שיקום.

אבל אם כתוב, תמיד ימצאו אלו שיעשו זאת. כך למשל ב 1960 מכון היוגה בסנטה קרוז בומביי באמת לימד איך לבלוע מטלית כותנת ולהוציא אותה דרך פי הטבעת כדי לנקות את המעיים. ד”ר תיאוס ברנרד באמת האריך את הלשון שלו בתהליך ארוך של משיכה החוצה וניענוע (”חליבת הלשון” ) וחתכים עדינים בבסיס הלשון כדי לבצע ק’צרי מודרה, בה אמורים להיות מסוגלים לגלגל את הלשון אחורנית ולמעלה כדי לחסום את נחירי האף מבפנים. לטענתו, הדבר מדכא את רפלקס הנשימה ומאפשר לא לנשום למשך חמש דקות ויותר (עמ’ 93). הטקסטים מבטיחים שמי שיוכל לעצור את נשימתו לשעה וחצי יזכה בכוחות על טבעיים. ניסיונותיו של קסטלר לבדוק את הפעולות העל טבעיות שתרגול יוגה מקנה מעלות תוצאות מעורבות. ניסויים מדעיים לקבורה יוגית אינם בודקים באמת אם היוגי מפסיק לנשום לכל זמן הקבורה כי נקבוביות האדמה מאפשרת לחמצן לחלחל פנימה ולכן אי אפשר לשאוב את החמצן מסביבת הניסוי (עמ’ 118). היוגי אכן מסוגל להאט את קצב לבו או לבה, אבל ורנון האנסון, מכונאי מטוסים בן 44 שאינו יוגי בכלל, היה מסוגל לעצור את לבו למשך חמש שניות באמצעות לשבת בשקט ולהרגע (עמ’ 122, המחקר פורסם ב 1959). ולא טען שהוא עושה כן באמצעים על טבעיים. את טענות הריחוף מעל מקווי מים פותר קסטלר בתואנה שרוב ההודים לא יודעים לשחות ולכן ציפה פשוטה על המים תראה להם כנס בגלל העובדה הפשוטה שהאדם לא טובע. ד”ר ברנרד עצמו כותב על נסיונו כמתרגל יוגה: ”נסים, לא התרחשו כלל. כוחות על טבעיים, לא התגלו לי.” (עמ’ 132).

היוגה כהמנון לטנטלוס - “כדי להשתלט על הגוף יש לרכוש שליטה על כל הפונקציות שלו - וקודם כל על הפעולות הבלתי רצוניות של מערכת העצבים. כל רפלקס המוקדש להשרדות הגוף חייב להחטף משירותו של הארוס ולעבור לשירותו של הטנטלוס. אם אפשר להפוך את פעילותו של האיבר, הדבר יעשה ללא יחס לקושי האקט. הפתחים התחתונים של הגוף, שנועדו להוציא חומרים, יואלפו מחדש להכנסת חומרים.” (כמו נשיפת אוויר אל חלל הפין עם קשית כחלק מהורג’ולי מודרה או ברחיצת המעיים והחזרתם למקום). “הפתחים שנועדו להכנסת חומרים” (אוויר, רושם חזותי, ריח) “יחסמו לעולם החיצוני. אם אי אפשר לעשות כן, הם יואטו, נשימה, דופק. גם גלגלי העיניים יופנו פנימה ורק לובנם יראה לעולם המתבונן” (כחלק מההתמקדות בעין השלישית בנשימה פנימה ועצירת הנשימה).

” יחסו של היוגי לגופו שווה ליחס קצין האימונים של יחידה נבחרת המאמן את הפלוגה למשימה מסוכנת או התאבדותית. כדי להשיג נאמנות מוחלטת, יש לשמור על הפלוגה בכוננות שיא ומשמעת מוחלטת. סדר, יעילות, משמעת, וניקיון חייבים להיות ברמה המירבית. לשימור המורל, יש לטפח יחס נוקשה אך מבין. במילים אחרות, הגוף חייב להיות במצב בריא ואופטימלי כדי שיוכל להשמיד את עצמו, חלקית או באופן מלא, כשהרצון פוקד. לכן נחש העקלתון, כוח החיים” (הקונדליני) “חייב להתעורר בבסיס עמוד השדרה, לטפס אל מרכז הבקרה בין העיניים, ומשם לזנק אל חיבוקו של שיווה, האל המשמיד.” (עמ’ 130-131). קסטלר מחשיב את הדיבוק לכוחות פלא (סידהס) לעשב שוטה שגדל על הסלע העירום של פולחן המוות הפילוסופי של היוגה. חדות האבחנה ובהירות התיאור גורמת לכל מתרגל יוגה שמכיר את החומרים להרהר פעם ופעמיים ושלוש. בעיקר כי קסטלר, למרות שאינו מתרגל, בא כדי למצוא. לא כדי לשלול. התעוזה שלו בלהציע שכל מחשבת היוגה והפרקטיקה שלה צמחה בחברה צפופה, אלימה, ורודנית (”הודו אינה דמוקרטיה אלא אבאתוקרטיה”, מכתם שמסכם את תפקיד האב במשפחה ההודית ואת כוחו של גנדהי בתחילת המדינה ההודית המודרנית). שלא יכולה לאפשר לפרט לנשום ולהתרווח, או לגבש דעה משלו, רק כדי לשכנע את אותם אנשים שיש להם פוטניאל להפוך לאינטלקטואלים (בעלי אגו, חושבים בצורה עצמאית, קוראי תיגר על החברה ומוסכמותיה) לבחור בדרך הארוכה והמעניינת אל המוות המתוק. ראויה להימצא על המדף המנטאלי של כל מתרגל ומתרגלת שחיים היום, כשכל הספרות והחומרים נמצאים, ולא בשנים בהם שום דבר לא היה ידוע וכל מי שנסע להודו חש כמרקו פולו. את הודו מגלים כבר הרבה מאוד זמן. הרומים שיחדו את אולריק הגותי בשלושת אלפי פאונדים של פלפל שחור שיובא מהודו כדי שלא ישמיד את רומא בשנת 408, את הודו הכירו גם הרומאים בווילה של ציפורי.

ובכל זאת, אתה יוגי, ואני יוגי, ומי ירעה את העזים? - מה שהקריין בסרט לא אמר זה מי ירעה את העזים בחברה בה לא יהיה את המאמץ החינוכי לשכנע את הצעירים לרעות אותן. הרי, בסופו של דבר, מישהו צריך לרעות את העזים, לנקות את החרא, לנהל בתי סוהר, ולשרת ביחידה מובחרת ולהרוג בני אדם שמוכנים להרוג אותו ואת בני עמו. אפשר לדבר על רפורמות בכליאה או על העלאת שכר למנקי המחראות. אפשר אפילו לפעול למען יישוב סכסוכים בצורות אלימות פחות. אבל אי אפשר, אלא אם כן אתה שוטה, להתפרק מהחרב לחלוטין ולסמוך על אלוהים. החברה האנושית לא בנויה משוטים קדושים של אלוהים אלא מאנשים שרוצים לחיות. לא רוצים שקיעות כשעוד השמש מאירה / לא רוצים לדעת למה טוב הופך לרע / לא רוצים לישון לבד בתוך מיטה קרה - רוצים לחיות ולא למות. מה שמחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה. אם הפסיפסים בציפורי, או סיפור אורפאוס, הם רק תעמולה לרועי העזים של העתיד - מדוע מושקע בהם מאמץ רב כל כך? האם יכול להיות שפספסנו משהו בהבנה שלנו, שקראנו את שלטי ההסברה מהר מדי? הרי, לטעון שכל היוגים בדורות הקודמים היו טיפשים ולא הבינו שזה מה שהם עושים, מתאמנים בלמות ומורים את זה לאחרים. או שכל היהודים בדורות הקודמים היו שקרנים שהבינו שאין אלוהים ושימרו את הדת רק מתוך שילוב של אינטרסים ואינרציה - זה מפספס, זה לא זה. כמו התרגום ”היוגה היא כיבוי של תנודות התודעה” לסוטרות של פטנג’לי. מי יכול לכבות את התודעה? מה יכול להדמים את מיתר החיים הרוטט ומשמיע צלילים?                

*

The Lotus and the Robot by Arthur Koestler 1960  

הפוסט הזה נכתב על ידי חגי (בוב) ביום ראשון, 05 באפריל 2009, בשעה 4:47, והוא שייך לנושא ספרות, אישי, יוגה, עבריות, מיתולוגיה, השפעת קרני הגאמה על ברוס באנר �. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏