מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

(*מוזיקה: ראגה סורדסי מאלהר)

הטנטרה של נתיבה בן יהודה - לפעמים זה מדהים אותי לגלות בכמה יוגים ויוגיות גדולות אני מוקף. בהכנסות מקרית לחנות ספרים משומשים בחיפוש אחר הביוגרפיה האנגלית החדשה על ארתור קסטלר אני פוגש מוכרת חביבה. בעוד היא בודקת במחסן (והיא אכן חוזרת עם עותק ישן וחביב של “החץ הכחול” של קסטלר, האוטוביוגרפיה שכתב על עצמו) אני פותח במקרה את הספר של נתיבה   ”1948 בין הספירות” וקורא את הקטע הבא:

“בטלוויזיה הלימודית “מסבירים” כמה אנרגיה יש ליצור חי. לוקחים צמח ובודקים במעבדה: שורפים אותו, שוקלים אותו, ו”מקבלים” כמה אנרגיה נוצרה ממנו. ואז “יודעים” כמה אנרגיה היתה בו. זהו. זה בדיוק על מה שאני מדברת. אם ייקחו אותי, למשל, וישרפו אותי, יוכלו לחשב כמה אנרגיה אני “מכילה”. הלו. ואיפה האנרגיה שאני יכולה להשקיע בחוץ?”

וכאן מגיע קטע נפלא: “יש לכל יצור חי איזה מין אנרגיה יתרה. אחרי שהוא מוציא את כל מה שהוא צריך בשביל עצמו - יש לו עודף. נשארת לו עוד יתרה. אם היא נשארת לעצמי, ואני יודעת לנצל אותה - אפשר להגיע לשמיים. אבל “הם” - העם, המולדת, החברה, הציבור, הכלל - כל אלה עוטים על היתרה שלי. בלי אוסף של כל האנרגיות - יתרות האלה הפרטיות, של כל אחד בחברה, “הם” לא היו יכולים לצבור כוח. ועובדה שהם צוברים. ועובדה שהם לא מתביישים לקרוא לילד בשמו: צבירת כוח. ואיך הם עושים את זה? הם משפיעים עלינו לתרום את כל “טיפת - אנרגייתנו - היתרה - האחרונה” ל “Cause” , לעניין “המשותף”, אז אנחנו מקריבים אותה קורבן מרצוננו. או מלהיבים אותנו. או מסיתים אותנו. או מדיחים, או שודדים. או מדליקים אותנו “לאהוב” אותם. או “להעריץ” אותם. או אפילו “לשנוא” אותם. לא חשוב. כך או כך, העיקר שלא תישאר אדיש, פסיבי. מה לעשות. אין לי שתי אנרגיות - יתרות. לאף אחד אין. אם אתה מוציא את כולה על משהו מחוץ לך, יקח לך שנים על שנים לאגור מחדש.” (עמ’ 96)

וחברים, זה לא כותבת יוגית שבשנות הששים גילתה את אושו. כותבת את זה אישה שנולדה ב 1928, לחמה בפלמ”ח, הכירה את דן בן אמוץ, והגיעה לזה בכוחות עצמה! זה הדבר המדהים, לא דוקטורנט בכתבים הסנסקריטיים ולא יוצא סדנאות בגליל, היתה לה היכולת להגיע לתובנה כזו מתוך הניסיון והחיים שלה. וזה בעיניי שווה פרס. תראו מה היא כותבת בקטע הבא:

“שנים אחרי זה, כשקראתי את הספר היפני “אש בעמקים“, ומצאתי שם קטע, כשהגיבור משוגע בבית משוגעים, ולפני כל ביס שהוא מכניס לפה, הוא משתחווה לפירור הזה, בטקס שלם, ומבקש מין סליחה ממנו, אז פתאום התברר לי שזה בדיוק מתאים להרגשה שלי. אני לא השתגעתי ממש, כמו היפני, על כל פנים לא בבית משוגעים, ואני לא פיתחתי לעצמי פולחן דתי, טקס שלם, מכל העסק הזה של האוכל, אבל בפנים - בפנים הייתי קרובה מאוד לאותו דבר. וזה העסיק אותי בלי סוף. והטריד אותי. הפריע לי. ולא יכולתי לצאת מזה. למשל, מה זכותו של האוכל, שהבן אדם מקדיש לו כל כך הרבה זמן, ומחשבה, ותשומת לב, וכסף, ואיזה אחוז גבוה מהחברה עסוק בזה באופן מקצועי, כמה זמן משקיעים בזה. אולי זה לא עניין של “זכותו” של האוכל. אולי ההיפך. מה זכותנו להתייחס כך אל האוכל. אולי זה ההתנשאות שלנו על האוכל. מה יש? כאילו שהאוכל, כך, כמו שהוא, בלי הכנות, הוא לא “אוכל”? וכמה תרגילים אנחנו עושים בעניין הזה, מהרגע שאנחנו נולדים, כדי לחדד את כושר ההבחנה שלנו, ולאיזה שיאים אנחנו מגיעים. אם תשים לבן אדם בפה, נאמר, פירור של ביצה, רק פירור קטן קטן - איך שהוא יוכל ואפילו בעיניים עצומות, להגיד לך אם הביצה נשלקה במים 2 דקות, או 3 דקות, או 2.5 דקות! אם טיגנו אותה על חמאה או על מרגרינה, או על שמן…ואתה - רק בנגיעה קלה שבקלות, בקצה הלשון - ישר אתה יודע. “יודע”.

ומה עם החיטה…כמה אפשרויות שונות יש כדי להעביר את המזון הזה לגוף שלך, לקיבה שלך. אלפים. כמה מיני לחם, כמה מיני דייסות, כמה מיני עוגות, ביסקוויטים, כמה מיני מצות ומציות ורקיקי מציות. כמה מיני איטריות, וכמה, וכמה, וכמה. ובשביל מה מתאמצים. מי צריך את כל המאמצים האלה. אם לא היינו מתנשאים כך על האוכל, לא היינו מתאמצים כך. אחרי הכל: יש “אוכל”, וזה צריך להכנס לגוף, זה צורך. צורך אחד, ברור, גדול. אז מה הבעיה. למה אתה דורש מהאוכל שכך יתחנף אליך…מה הבעיה: קח את הגרגרים של החיטה, ובלע אותם. לא! תלמד קודם לבשל, או אצל אמא שלך, או בקורס טבחות, או בקורס אפייה, או ממליון הספרים שנכתבו על הנושא הזה, ותעשה שנים של “עבודה מעשית”, תרכוש ניסיון, ותתייעץ עם אחרים, כל יום, כל יום, כי אין סוף למה שאתה עוד לא יודע…ויש “מטבחים” אחרים, בשכונות אחרות, בערים אחרות, בעדות אחרות, בארצות אחרות, ביבשות אחרות, בתקופות אחרות…והכל מפני שאתה צריך אותו. את האוכל, לא הוא צריך אותך. אתה - אותו. בלעדיו לא תוכל לחיות יום.”

(* מוזיקה: ראג מאלקונס - אלפ)

“אני מבינה כך: יש לבן אדם צרכים חיוניים. בלי הסיפוק שלהם - אי אפשר להתקיים. ועצם הסיפוק שלהם גורם הנאה עצומה. וסביב ההנאה הזו אפשר להמציא ולבנות תרבות שלימה. למה לא. זה לגיטימי. אבל מה עם שאר הצרכים. למה הם לא זכו לזה, שהמין האנושי ירקד ככה סביבם. מה עם הניקיון האישי, הניקיון של הגוף שלי, למה לא עשו כזו חגיגה מהרחצה? מה יש, להתרחץ, זה גורם פחות הנאה מאשר לאכול? או שזה פחות חיוני? כל החי בטבע מתנקה. כל חתול מקדיש לעסק הזה בלי סוף זמן, וכל סוס, וכל פיל, וכל ג’וק. כל חרק ביקום עוסק בלי סוף בניקיון שלו. ואצלנו - אתה רוצה להתקלח? לך לחדר האמבטיה, שנמצא תמיד בשולי-שולי הדירה שלך, במקום קטן-קטן, דחוק, מוחבא, מוצנע, ותיכנס לשם, ותסגור את הדלת טוב טוב מאחוריך, ותסתיר את עצמך בווילון, וצ’יק צ’ק שפוך על עצמך מים…למה המלך, או הנשיא, או ראש הממשלה, מזמין את כל החשובים לארוחה חגיגית…ולמה שהם לא יעשו “רחצה חגיגית”? למה אף אחד לא “לומד” להתרחץ, לא “לומד” לרחוץ, לא בקורס, לא בבית ספר מיוחד…למה לא פיתחנו לעצמנו אלף אלפי דרכים שונות להתרחצות?

ומה עם שאר הצרכים? מה עם מין? ומדובר בתקופה, שלא יכולת אפילו להיכנס לחנות ספרים ולבקש ספרים על מין, גם לבית מרקחת לא העזת להכנס. ויש עוד “צרכים שגורמים להנאה” שהם מוזנחים לחלוטין: מה עם האוויר שאנחנו נושמים? והעיקר, העיקר, העיקר, מה עם המוח? מה עם השליטה של המוח על הגוף? ולמה אנחנו לא יכולים להגיד לו מה לעשות?” (עמ’ 139-140).

ואם זה לא יוגה חברים, ניקיון (שאוצה), תרגול נשימה, תזונה מסויימת, הגבלה של תנודות התודעה, וחקירת ההרגלים שלנו (הריקודים שאנו עושים סביב הצרכים תוך התעלמות חיננית יותר או פחות מקיומם) - אני לא יודע מה זה יוגה.   

הפוסט הזה נכתב על ידי חגי (בוב) ביום שישי, 01 במאי 2009, בשעה 10:53, והוא שייך לנושא ספרות, יוגה, עבריות, שפות אבוריג'יניות, כופרים סקסיים, השפעת קרני הגאמה על ברוס באנר �. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏