להניח במקום באופן מסודר, גם כשהדפים גולשים מהמגרות
( אוסטד ווליאנט חאן, ראג האמיר )
התפתחות היוגה כתופעה חברתית - הגיע הזמן לסכם בבלוג כמה מחשבות על יוגה, תרגול, וזוויות אישיות על הפוליטיקה של העבודה הגדולה. בין השאר בגלל פטירתו של סרי פטהבי ג’ויס, אחד היוגים הגדולים של הדור שלנו, יהיה זכרו ברוך.
קסמם של הנוודים הקשוחים - לא מזמן שמעתי הרצאה טובה מאוד על ההיסטוריה של היוגה שהציגה (שוב) את התזה על השבטים הארים שכובשים את הודו בסערת קרקוש גלגלי המרכבה ומביאים עמם את שלושת האלים, סומה (הסם שמעורר חזיונות), אגני (אל האש), ואל המלחמה (אינדרה). ושם הם מייסדים חברה שמזה חמאה מזוככת על האש באח תוך לחשים והשבעות שתפקידם לתת להם בנים לוחמים וחזקים והרבה פרות תוך שעבוד המקומיים. התזה אודות החברה האינדו-ארית הלוחמת אינה דבר חדש, המקור שלה הוא הצרפתי ז’ורז’ דומזיל שגם הרחיב אותה לתזה מקיפה על התרבות האינדו-ארית של שלושת המעמדות (הלוחם, הכהן, והאיכר). והיא מגוללת בפני הקורא מרבד קסמים צבעוני לפיו התקיימה בהיסטוריה האנושית בעבר חברה בה הגברים היו אמיצים, הנשים היו יפות, והמשוררים היו אחוזי דיבוק אלוהי וחיברו יצירות מופת כל יום חמישי בצהריים. כך הידע היוגי מקבל את ההתחלה שלו בשבט לוחמים אמיץ ונועז והיוגי המערבי המודרני, ששותה את הקפה שלו עם חלב סויה בקפה מתחת לעץ ברוטשילד, יכול להרחיב את החזה בגאווה צנועה על היותו צאצא של גיבורי מלחמה למודי חרב ובעלי קשת, לפחות בתרגול שהוא או היא עושים.
אבל מדובר בשטות מוחלטת, בדרך כלל נוודים אינם מתקדמים תרבותית ואינם יוצרים נכסי תרבות חשובים. בשביל תרבות מעודנת צריך מים נקיים לשתות, אדמה פורייה, אפשרות לסחור ולהפגש עם אנשים מתרבויות אחרות. לא עושים אותה במרכבה תוך כדי לחימה. כמו שכתב עמוס קינן על נוודים אחרים, הבדואים של סיני: “אל המדבר נדחקים אלה שאין להם בררה, וחלומם של בני המדבר היה תמיד להפיל חומות בצורות ולכבוש ארצות נושבות…האגדה הבדואית מספרת שהגמל נולד מענן, הסוס מהברק, הבדואי מהרוח, החמור מהאדמה, והפלאח מגללי הגמל. ואף על פי כן, כאשר ניתנת לבן המדבר האפשרות להפוך לעובד אדמה, הוא מוחל על מוצאו האציל מהרוח והופך לפלאח.” (עמ’ 154, “אל ארצך אל מולדתך”, 1981). גם אם הייתה פלישה ארית, הארים מהר מאוד התיישבו במקומות הירוקים והפוריים שמצאו ויצרו סינתזה חדשה. כמו שעשו הערבים כשהגיעו לאיראן (איסלאם שיעי, סופיות) וכמו שעשו הפרסים כשהגיעו להודו (הביאו את הטאר, שהפך לסיטאר אצל ההודים).
את הדיבוק של המערב לתרבויות נוודים והערצת הכובשים יש לחפש במבנה המנטאלי של המערב. החייל הבריטי ומושל סיני גארביס (C. S. Jarvis) כתב ב 1936 “אנו מאוהבים עד כלות בחזיון התעתועים של צבא של מליוני ערבים פאנטים צועקים “אללה” ושוחטים את הכופרים.” גארביס מביא שתי דוגמאות (1917, 1919) איך החרדה מג’יהאד הובילה את משרד ההגנה הבריטי להתנהגות בזבזנית וחסרת תועלת (שליחת אלפי חיילים למדבר ריק כדי להתגונן ממרד ערבי טוטאלי שלא התקיים כלל). וקסטלר תולה את קולר האשמה במלומדים האוריינטליסטים של שירות החוץ הבריטי. כל אותם אנשים שדיברו שבעה דיאלקטים של ערבית, ישנו באוהלים בדואים תחת כיפת השמיים, והתאהבו באידיאל רומנטי, ספרותי, של ערביות שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה*. כמו שאנשי שירות החוץ הבריטי התאהבו בערבים ויצרו ידע מתעתע שהוליך שולל את האימפרייה כך גם המלומדים המערביים יכולים להתאהב בהודו הקדומה (או סין הקדומה, או יוון הקדומה, או הרנסנס) ולייצר דימויים כוזבים. בעיקר כדי להזין את תחושת הערך העצמי שלהם. קשה מאוד להשקיע עשרות שנים במחקר אודות שפה מתה ונשכחת רק כדי להוציא בסוף אוסף תעודות מסחריות מהמזרח הקדום. הפיתוי שעורב תמיד הוא להגיד: “מצאתי ידע חשוב ורלוונטי שישנה את העולם כולו!” את פצצת האטום במהברטה ואת מחזור הדם בספר ויקרא. ברמות המטורפות שלו חוקרים מסוגלים לדבר ברצינות על “הסכנה שראיה נכונה של התרבות האינדו - ארית תהווה לאידיאלים של החברה המודרנית הסובלנית והרב תרבותית.” כאילו כשפוטין ואובמה נפגשים מה שמעסיק אותם זה הפרסום האקדמי החדש אודות תרבותם של האינדו - ארים.
* עמ’ 50-51 Promise and Fulfilment Palestine 1917-1949 by Arthur Koestler
המרד ההיפי כתופעה מעגלית - האינדו - ארים כובשים את הודו ומתחילים לשגשג כלכלית תוך מגע עם תרבות מפותחת יותר. במהרה נולד דור של צעירים שאומרים לאבא שלהם: “וודאי יש משהו יותר בחיים האלו מלשפוך חמאה מזוקקת אל תוך המדורה, לתרגל לוחמה בחרב, ולרכוש עוד פרות.” ויש להם מגוון רב של כתות לבחור מהן. הבודהה, אותו נסיך הודו שימות מדיזינטריה, יטען שהכל מנטלי, אין “באמת” קיום, ולכן מדיטציה היא הדרך החוצה. אנשי הוודה, הפיתוח הסנסקריטי האינדו-ארי בתרבות המארחת, יטענו שהכל חומרי ושיש להקריב קורבנות אמיתיים כדי להשיג מתנות אמיתיות (והשוו עם הקורבנות במקדש). הג’ינים טוענים שלא רק הכל חומר, החומר דרעק, כובל את הנשמה. ולכן צריך להסתגף כדי להמנע מלהלכד במלכודת הזו. בגלל שהחיים בהודו היו קלים (חם, יש הרבה פירות טריים לאכול) הצעירים החלו לנדוד ממקום למקום ולחפש חוויות. כדי למנוע את זה כתבו אנשי הוודות תעמולת בחירות משכנעת, האופאנישדות (למרגלות המורה) בה יש נוסחה קבועה בה בא לחכם וודי זקן איש צעיר עם בעיה. האיש הצעיר מציג את כל התעמולות של המפלגות האחרות (הבודהיסטים והג’ינים) כולל את הבעיות של הצעירים בכל זמן וגיל (המוות, התשוקות, הבלבול) ובסופו של דבר הזקן מסביר לו למה הכי טוב להצביע עבור הוודות ומפא”י. הצעיר מודה לזקן החכם והולך ליישב את הנגב. אם נהיה אפילו יותר מושחזים, בהודו הקדומה יש בעיה עם הנוער ועושים על זה הרבה כנסים אקדמיים, האופאנישדות הן הסיכומים של הכנסים האלו ולכן יש בהן הרבה עמדות שונות לאיך אפשר לפתור את הבעיות. האופנאישדות מולידות בסוף את הסיפור הגדול (המהבראטה) בה הנסיך ארג’ונה שואל את קרישנה האם כדאי to drop out וקרישנה משכנע אותו שלא, ואז קרישנה הולך ליישב את הנגב (להלחם במלחמה איומה ונוראה למען הצדק הקוסמי והחזרת המלוכה לידי משפחתו).
ואחרי גל ההיפים עם מוזיקת הפולק, מגיעים הרוקרים הכבדים. להם קוראים “האדונים עם האלה” והם מאמינים שדרך סגידה לאל שיווה (אל היוגים) אפשר להגיע לכוחות מאגיים. (בקומדייה סנסקריטית מהמאה השביעית מוזכר נזיר פשפוטי שחושב בטעות שקערת הנדבות של נזיר בודהיסטי היא קערת הגולגולת שלו.) הם הם החבר’ה שאחר כך יאפשרו את השיוויזם הקשמירי. מהם יוצאים הפאנקיסטים (נושאי הגולגולות, חברה שסוגדים לשיווה באספקט המפחיד שלו כדי להשיג כוחות מאגים). והראפרים (חסרי הפחד). שימו לב שככל שעובר הזמן הפערים בין הקבוצות הקטנות האלו והחברה גדלים. מדובר תמיד בתרבויות מיעוט, בדרך כלל עניות, בהן שמות גדולים (חסרי הפחד, האדונים עם האלה) מחליפים מציאות עלובה למדי (כמו תרבויות עניות אחרות, כמו החברה החרדית או החברה ממנה צמחה מוזיקת הראפ). כמו הראפרים שמתחילים להרוויח כסף וקונים קאדילק מזהב, כך גם הגורואים שמגיעים למליונים במערב. הנסיבות הן אותן נסיבות. המרד ההיפי לא קרה רק פעם אחת בהיסטוריה, הוא מתרחש תמיד כל פעם שהנסיבות דומות (דור של צעירים שמחפשים מה יש בחיים חוץ מלצבור פרות). תוך כדי כך יש שינויים והתפתתחויות בעבודה זרה, הטנטריסט (בעל הסם או הפולחן הנכון), שהתחיל בתור מרפא שמגרש מהגוף רוחות נקביות שגורמות למחלה. מפותח למפה לפיה יש בגוף ערוצים נקביים וזכריים שחסימה בהם יוצרת מחלות. הפולחן בבית הקברות הופך לפולחנים מיניים (עם שיקויים מנוזלי גוף שונים) שהופכים לאמנות דתית שמפורשת במערב כרשיון לזנות. כוחם המתעתע של סמלים ופתיחותם הבלתי רגילה לפרשנות.
לגיון הזרים הקדושים - אתם יודעים מה המשמעות של הציורים על מצחם של הסאדוהים “הקדושים” של הודו? מדובר בתגי יחידות. מבחינה משפטית הסאדהו הוא אדם מת ולכן מחוץ לתביעה של החברה ההודית עליו. הציורים על המצח הם תגי היחידות שמעגנים אותו לעולם החדש של הגורואים וקוד ההתנהגות שלהם. באופן טבעי האפשרות להצטרף למסדרים כאלו משכה אנשים צעירים שמגיעים מחיים עמוסי בעיות. וכמו לגיון הזרים הצרפתי, יש את המיתוס סביב המוסד ויש את החיים הריאלים. בספרות מדובר באנשים קדושים המלוכדים בחברותא של מחפשים רוחניים. בפועל יש סכסוכים על אדמות ומבנים (כמו מסדר הטמפלרים). ומקרים בהם אנשים שמרימים את היד תריסר שנים עבור שיווה (ופרס כספי נאה) מחשבים לא נכון את הימים, מורידים את היד בזמן הלא נכון, ומפספסים את התאריך בשבוע. לפני שאתם קוראים את התיאורים הנפלאים של החיים היוגיים, חשבו, מי כתב אותם? מי מפרסם אותם? אם היוגה היא רק שיטה של עבודה עם הגוף, מי כתב את הטקסטים? למה לא סומכים רק על העבודה הגופנית? למה אנחנו מתרגלים יוגה דווקא בצורות האלו ולא בצורות אחרות? האם מה שאתם עושים מועיל לכם? או שאולי מה שמועיל לכם הוא דווקא ההתמכרות אל אחוות לגיון היוגים הקדושים שמאוחדים בדיאטה אחת, מנטרה אחת, ודיסיפלינה אחת?
הדיאלקטיקה של אמנות מול לחימה - אמנויות הלחימה לא נולדו מצורך אסתטי, הן נולדו כתוצאה מזה שהומצאו התותח והרובה ועשו אותן בלתי רלוונטיות ללוחמה. מהרגע הזה נוצרה דילמה בחברות של הקארטה והקונג פו מה עושים עם זה. אי אפשר לזרוק לפח מעמד שלם של אנשים (סמוראים, נזירי שאולין) שיש להם זכויות וותק (פנסיה, קשרים חברתיים) ויש גם אלמנטים אחרים של תרבות וכבוד לאומי. אולי יהיה יותר קל לקרוא עברית באותיות לטיניות, אבל רוב קוראי העברית לא ירצו בשינוי זה.
הפתרון שנוצר היה להפוך את הרוצח של אתמול לאתלט ברוב המקרים ולוחם קומנדו במקרים בודדים. לשיטת הג’ודו יש אבא, קוראים לו ג’יגורו קאנו. הוא היה חבר של משה פלנדקרייז. הוא זה שהמציא את השיטה של החגורות הלבנות והצהובות והשחורות להבחנה בין תלמידים. יש לאמנויות הלחימה בסיס פרקטי עד היום ביחידות מובחרות ובאבטחה, אבל המצאת הטנק והמטוס הפכה יחידה של סמוראים לדבר שאין לו שום חשיבות צבאית. (בניגוד לרוח הלחימה* של הסמוראים, שהיא גורם מנטלי שיש לו חשיבות צבאית גבוהה ביותר).
וכמו כל אמנות, יש בה אופנות. יש בה מכתירי מלכים ומכתיבי טעם, יש טרנדים ויש גימיקים. פטהבי ג’ויס הגדול לא התחיל ללמוד יוגה כדי להגיע להארה אלא כי ראה את ההדגמות של קרישנהמצ’ריה ורצה להיות גדול וחזק כמוהו. את ההדגמות עשה קרישנהמצ’ריה הגדול בחופשות מעבודתו כמשגיח במטע פולי קפה.
האלמנט האמנותי של היוגה תמיד היה ממזרי, יש לו הורים מאמנויות לחימה הודיות, מפילוסופיות טנטריות, מאימונים של נזירים טיבטים. אבל זו ממזרות שכשהיא באה בלב טהור יש לה כוונות טובות. לא להעניק חיי נצח אלא לנצח את החולשות האנושיות שלנו איפה שאפשר ולסלוח במקומות שקשה. לחימה אינה תמיד הרס, יש בה גם אלמנטים של לחם הקיום שלנו שנחוץ למלחמה היום יומית והלחמה של דברים שבורים. וזו לא עבודה שמתאימה לתכנות הסטנדרטי של הבנאדם, לא בהודו ולא במערב, לכן זה קשה (במלחמה כמו במלחמה) ולכן הומצאו מזרוני הגומי והאולמות המחוממים, המנטרות וקלטות הוידיאו, כדי שיהיה קצת נעים יותר, קצת קל יותר.
קל לנו לדמיין את שאול שליח ישו בזמן עבר מיתי, אבל מה הייתם עושים אם שאול היה חי בזמן שלנו? ישו היה בסך הכל מורה, ואפילו לא מורה מאוד טוב (עובדה שלא הבינו אותו). אבל שאול חשב שהוא יכול להעביר משהו מזה הלאה וייסד את הקהילות הנוצריות הראשונות. וככה גם עשו התלמידים של הבודהה לבודהה, תפסו עליו תחת ואמרו: “אני הבנתי, ממני תראו וכך תעשו. ואם אתפוס אתכם קוראים את האידיאולוגיה של התחרות אני אלקה אתכם בשוטים ועקרבים ולא תגיעו לעולם הבא.”
פטהבי ג’ויס לא ייסד קהילות, הוא לימד תלמידים. העביר משהו ממישהו והם משתדלים להעביר את זה, כפי שהבינו, כפי שספגו, לאחרים. חלקם מתאימים יותר לך, חלקם יתאימו יותר לי. אבל מדובר בסך הכל בבני אדם, זה עסק רציני מאוד, זה עסק בכלל לא רציני, כמו החיים, כמו הכל בעצם, אום.
* בהיבט זה נכונים עד היום דברי מוסאשי: “אם תתאמן היטב תהיה מסוגל להכות עשרה גברים בכוח רוחך. וכשתגיע למעלה זאת, האם אין משמעות הדבר שאתה בלתי מנוצח?” (עמ’ 28, “ספר חמש הטבעות”). הוא לא מדבר על כוח פיזי אלא על כוח רצון המבוטא בנשימה ושליטה בגוף.
נ”ב
הבלוג יוצא לחופשה קצרה בפולין, הפוסטים הבאים יעסקו בנושא של יוגי בקרקובי.