מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

 ספרייה ספונת עץ ובה כרכי חוכמה נסתרת - פגישה לעת ערב עם ידיד נפש ללגימת מספר כוסות יין ושיחה מאירת עיניים. על מדפי הספרייה שלו כל טוב תבל ומלואה, תרגומי הקוראן והקוראן במקור ערבי, ספרי קבלה בעברית פולנית גרמנית ואנגלית, אוסף דרשות של המיסטיקון יעקב בוהמה ועמנואל סווידנבורג. כרכים על ההיסטוריה של פולין ובהם גלויות ומכתבים מארצות רחוקות ואנשים בעלי טעם ושכל. נושא השיחה: האימפריה הפולנית (1569-1795) והאם היא באמת יכולה להוות השראה לסובלנות ורב - תרבותיות בפולין המודרנית. ידיד הנפש מציג את העמדה של האינטלקטואל הפולני (הפרוטסטנטי) שכמו נלקחה ישירות מלפני המלחמה (והעיר על כך דן צלקה המנוח, “יש סוג מסויים של פולניות שרואה לעצמה חובה להוקיר יהודים”). פולין האימפריאלית הייתה ארץ מבורכת בה חיו ביחד טאטרים מוסלמים וגרמנים פרוטסטנטים, לא היו בה מלחמות דת, היהודים חיו לצד הצוענים, אוקראינים (רותנים) לצד בילארוסים. עברית וארמנית הוכרו כשפות מיעוט רשמיות. לפי תפיסה זו פולין סבלה מגורל אכזר בו ארץ מבורכת זו הותקפה בידי האומות הרשעות (רוסיה וגרמניה) והן קרעו ממנה נתחים גיאוגרפים ודמוגרפים עד לחורבנה של הרב תרבותיות. שעכשיו, תחת האיחוד האירופי והצמיחה הכלכלית שהוא נושא תחת כנפיו, מתחילה לחזור. פולין תעשה ארץ מקלט לפליטים , היהודים ממוצא פולני יתאזרחו מחדש בפולין והקשר אליה יחוזק, וכך פולין תתרפא ממחלותייה הנפשיות (שעדיין קיימות) ותוכל לשגשג ולתרום לעולם כולו. אני נזכר מול כל זה באנקדוטה שסופרה לי על אחד הזקנים בבית האבות היהודי של הקהילה פה שקרוב לגיל תשעים והיה פרש פולני לפני המלחמה ועדיין כוחו במותניו שאמר כך: “אל תאמין למי שמספר לך על הפולניות של היהודים, היהודים דיברו יידיש ולא פולנית, כשרציתי ללמוד בבית ספר פולני אבי חשב שנכנס בי שד והצליף בי יום שלם כדי שהדיבוק יצא.” אני מציג את הדעה שלי, שמה שהפולנים רוצים להשיג במהלכים השונים שלהם (פתיחת מחלקה לעברית באוניברסיטה של פוזנן והחזרת האזרחויות לצאצאי יהודי פולין) נובע מצרכים פולנים פנימיים בלבד. הפולנים רוצים לדעת מה צריך לעשות כדי להתקבל כשווים לאומות העולם ועושים מאמצים עילאיים בשביל זה. אבל תוך חמש, עשר שנים זה ימאס עליהם. אחרי שתהיה קהילה יהודית פחות או יותר משגשגת, ויהיו מחלקות ללימודי יהדות, וגל המתאזרחים יחלוף, הם יעברו הלאה. כי יש לפולנים את הבעיות שלהם ואת הצרכים שלהם והם לא כוללים להפוך את פולין לארץ מקלט לנרדפים או לקלוט הגירה גדולה מוויטנאם וצפון אפריקה. ולא לחינם יש חלקים גדולים מהעם הפולני שמקשיבים לרדיו מריה ומרגישים שכל האיחוד האירופי הגדול והנפלא הזה לא מסייע להם בשום דבר. ראש הממשלה בוורשה והשמיים רחוקים. אנו לא חוששים לגעת בשיחתנו בנושאים כואבים יותר, האם הקהילה היהודית בפולין יכולה להפוך לקהילה משגשגת שתצמיח מתוכה דוברים ואנשי מעש או שכל מה שהיא יכולה וצריכה לשאוף אליו זה להתקיים, ללמד פולנים ממוצא יהודי על היהדות, ואז לשלוח אותם לישראל או לארץ אחרת בה יוכלו להיות יהודיים בגאון? אנו משוחחים בעברית רהוטה וכשאנו מגיעים לנושא העירוב בגויים אני מוציא לו את ספרי עזרא ונחמיה ומראה שאי אפשר לטעון שהיחס למצטרפים חדשים לעם היהודי הוא תמיד טוב או הוגן. ואפילו אם ספרים אלו אינם כל האמת וודאי שהם משקפים מכלול מסויים מעולם היהדות. בחוץ השלג מסתחרר, ארמון התרבות והמדע מהבהב באורו החשמלי, בבית הקפה בו אני כותב מסך הטלוויזיה מציג דוגמניות שדופות מהדסות על מסלול האופנה. לא הכל פילוסופיה בחיים.  

 ( מוזיקה : אוסטאד באדה גהולאם עלי קהאן, ראג מהגא  )

 ”כמו הדבורה, הקוברת עם עוקצה לבה / כך מחשבתי ונשמתי במרום דבקה” -  אני מעיין בספר בעל מראה משעמם. ההיסטוריה של הספרות הפולנית מאת צ’סלב מילוש באנגלית, 583 עמודים, יצא ב 1963, כריכה אדומה וגדולה. בצילום שעל הספר רואים דמות מסותתת על קיר של כנסיה, היא פורשת את ידה לשלום. הכנסייה היא כנסיית השילוש הקדוש ב Strzelno שקודשה ב 1216. הספר רחוק מלהיות קליל או זורם, אבל לאט לאט ( ובעיקר בגלל שאין לי ספרים אחרים לקרוא כרגע ) מתרגלים והנושא מתחיל להיות מעניין. בעיקר בגלל אפשרות שלא הייתה קיימת ב 1963, קרי, לגגל שמות ואתרים וללמוד עליהם יותר ממה שמילוש נותן בספרו. לאט לאט הברכה על הספר רוכשת משמעויות נוספות, האבן מחזיקה לעד מול מסות בני האדם שבאים אל הכנסייה. אבל את הברכה הזו סיתת בעל מלאכה כלשהו. למרות שהוא ועצמותיו כבר תלולית עפר יש כאן רעיון מסויים שלבש חומר, צורה, וממשיך לשדר את תוכנו אל הדורות. כמו הספרות האנושית, מיליוני טקסטים הנמים את שנתם עד שיבוא בעל הלב הנכון לראות ויעירם משנתם.

באמצעות הספר אני לומד מעט יותר על אדם מיצקביץ’, המשורר הלאומי של פולין ומחבר פאן טדאוש. לצד הקריאה אני מבורך במציאה ממוזלת ומוצא עותק של פאן טדאוש בתרגום יוסף ליכטנבום (1953). ובו ההקדמה (שבפולין מושמת דווקא בסוף) נמצאת בהתחלה: “על מה יהגה לבי פה עלי מדרכה / בעיר פריז, ואוזניי מלאות צוחה / קללות ומרמות ותשוקות נמהרות / נוחם שווא ומזימות בוגדים נסתרות?…מי יתנני כציפור זעירת מעופה / ואטוס מארץ זו, הסגריר והסופה…” 

מיצקביץ’ אינו בר השוואה למשוררים אחרים במקום שהוא תופס בתודעה הפולנית. הוא כמו ביירון אם ביירון האמיץ והנועז של מאבק היוונים בטורקים היה מתקבל על דעת האנגלים כדימוי הנכון שלו (במקום הדימוי של דקדנט דו - מיני ומגלה עריות ) ובד בבד יצירתו בקרב קוראי האנגלית הייתה מחליפה את שייקספיר.  אדם שלנו לא רק שהוא משורר טוב אלא שהוא גם בונה חופשי ( מילוש, עמ’ 217 ), גולה פוליטי ( ברוסיה ופריז ), מארגן בלתי נלאה של קבוצות פוליטיות, עלונים, ופרסומים סוציאליסטים ( כשהוא פוגש את האפיפיור הוא אוחז בשרוולו ואומר לו שרוח הקודש פועמת היום תחת חולצתו של הפועל הצרפתי. מה שעולה לו בתמיכת הגולים הפולנים השמרנים והקתולים ). הוא מיסטיקון שמאמין שטוביאנסקי יגאל את פולין והעולם. הוא פילושמי שב 1845 הולך אל בית הכנסת של פריז עם גולים פולנים אחרים בט’ באב כדי לשכנע יהודים שהעם הפולני והעם היהודי צריכים להתאחד סביב חורבן בתיהם הלאומיים ולבנות בית לאומי חדש, מושלם וסובלני, בפולין. ( היהודים צוחקים עליו והוא מתאכזב קשות, המקור לידע זו הוא ספרו של אהרן זאב אשכולי , ” תנועת טוביאנסקי בין היהודים ” 1933 ). הוא משכנע את חברו ארמנד לוי לשוב אל היהדות של אבותיו ולוי מסייע לו ברגעיו האחרונים, אותם הוא חווה באיסטנבול אליה נסע כדי לעזור להקים גדוד לוחמים יהודיים מא”י ורוסיה שיסייעו במלחמת קרים כנגד רוסיה. שנים לאחר מכן חזונו יתגשם כשאדם רגיש ואידיאליסטי אחר, יוסף טרומפלדור, יבצע מעשי גבורה במלחמת יפן - רוסיה, יזכה לדרגות קצונה מידיה של הצארינה, ויקים את גדוד נהגי הפרדות. אותו גדוד בו שירת הפסל היהודי - אנגלי יעקב אפשטיין.

מילוש עושה עבודה נפלאה בלהחיות את התקופה, בין אם מדובר בלהביא את ניתוחו המבריק של מטרניך ( !!! ) לסכנות שהספרות החדשה מציבה בפני החברה האירופאית ( ” מטרתם האמיתית של האידיאליסטים מאותו ז’אנר היא להוביל למיזוג של הפוליטי והדתי, מה שבניתוח עמוק יותר, יתגלה כרצון לעצב לכל אינדיבידואל בחברה קיום החופשי מכל מקור סמכות מלבד רצון הפרט שמחוקקה לעצמו לפי גחמותיו. ” מילוש, עמ’ 202 ). תיאור התיאטרון באותה תקופה ( בתרגומים הראשונים של שייקספיר לשפות האירופאיות שנעשו אז מחקו את יאגו ממקבת כי חשבו שאין זה ראוי להציג דמות כה מרושעת בפני הקהל ( צרפתית) ושינו את הסוף של המלט כדי שלא ימות (בגרמנית). עצם המושג “רומנטיק” מוצג בהקדמה של לה טורנר לתרגומו לשייקספיר בה הוא טוען שכל הרוצה להכירו עליו להפנות את מבטו אל האוקייאנוס או אל פנורמה של נוף רומנטי. ) או רקע על המאבקים הספרותיים בקהילת הגולים שהובילו לספרו של סטניסלב פוטוצקי ” מסע לקריית פולחץ ”  ( Podroz do Cienogrodu ). שהוביל לכך שעד היום בפולנית Ciemnogrod הוא כינוי לאדם מאוד מאוד שמרני.

היום רומנטיקה והתנועה הרומנטית נתפסים כמשעממים, אולי אפילו לא נחוצים, אבל הרצון הזה להתיך את הדתי, הפוליטי, האישי, והמיני למקשה אחת הוליד את המאה העשרים עבור כולנו. על ההיבטים המשחררים והמחרידים שלה כאחד.  

( מוזיקה דפקטית - יולקה )   

לקרוא על חוף הים אודות עוף המלך - כמו ספרו של מילוש גם ספרה של ש. שפרה ” המילים ככישוף והכישוף במילים - שיחות על ספרות המזרח הקדום ” ( 2008 ) מסתיר בהצלחה את הפנינים שבו בשבעה צעיפים של גילוי לב גורע. הפתיע אותי לגלות שהמשוררת והחוקרת הנפלאה הזו ( שאני מאוד מעריך את עבודתה ) לא מצליחה להמנע מלחלוק עם הקוראים את השקפותייה על החברה הישראלית ( שסובלת משוביניזם ולכן אינה רוצה או מסוגלת להתמודד עם ספרות המזרח הקדום ) ועל נשיות במזרח הקדום ( אנו אמורים להבין שתרבות שומר הקדומה הייתה משוחררת מעכבות מיניות כי בכתב היתדות הסימן לגבר הוא זין והסימן לאישה הוא כוס, שם , עמ’ 117 הערה 13. ולמחוא כפיים לתרבות שומר על שירת ההלל שלה לכוס, שנכתבה בדיאלקט ” האמסל “, שהוא שומרית שונה מהשומרית הסטנדרטית שהייתה כנראה השומרית ה”גברית”.)  

הבעיה שלי עם הטענות האלו אינן שהן לא נכונות דווקא, יש שוביניזם בחברה הישראלית ויכול מאוד להיות שהחברה השומרית דפקה אורגיות מטורפות כל שני וחמישי ואז חרטה על לוחות החימר שירים פורנוגרפים מחרמנים לאללה. הבעיה שלי היא שהמחברת מערבבת יותר מדי בין מה שהיא הייתה רוצה שהחברה השומרית תהיה ומה שאמור להיות תפקידו של איש אקדמיה (לדעתי), כלומר, להעביר מידע מהימן על התחום שהיא חוקרת. הטקסט בספר זז יותר מדי מהר ממידע מהימן להשערות. כך למשל היא מפרשת את קיום השומרית ה “נשית” כהוכחה לכך שקול נשי זה נישא בגאון בטקסים רשמיים של המדינה. ואני אומר, באותה מידה שפה “סודית” יכולה להצביע על זה שהיה מדובר בשירה שהיתה נתונה תחת פיקוח ושהסופרים שכתבו את הלוחות עשו זאת כדי לפקח על הקול הנשי, לא כדי להללו. או, אם נאמר זאת אחרת, במקום שני ספרים מצויינים, אחד בו החוקרת נותנת מידע על תחומה והשני בו המשוררת נותנת את דעותייה האישיות על החברה הישראלית, נשיות, וספרות - יש לנו ספר פחות טוב שמזגזג כל פעם בין שני הדברים. אולי בגלל המחשבה שאם מדובר בתחום איזוטרי אז הקורא לא ישים לב או שלא יהיה לו איכפת. אבל מה לעשות שיש קוראים שאיכפת להם? כך למשל, בעמ’ 33 נפלה שגיאה, הקדשה אינה הופכת את גלגמש לבן תרבות אלא את אנכידו. אני יודע שמדובר בפיינשמקריות אבל בספר שעולה 58 שקלים אני מצפה שהעורך ישים לזה לב.

( מוזיקה דפקטית - הייתי רוצה לתת לזה את זה )

אבל לא אכחיש. כשאני יושב על חוף הים הלח והמהביל בתל אביב, מרוח כולי בקרם שיזוף ומעיין בעבודה המרשימה הזו. אני כן נהנה ללמוד דברים קטנים ומענגים. כמו למשל שהמילה תרנגול מקורה באכדית ומשמעותה ” עוף המלך ” ( תר - לגל ). שהמילה אדריכל מקורה בשומרית ומשמעה ” עבד ההיכל “.  לקרוא שהארכיאולוג שמצא את סיפור המבול ב 1872 כ”כ שמח שפשט את בגדיו והחל לרקוד באתר ( שם , עמ’ 39 ). והקריאה שלה את דמותו של ח’ומבבה כסוג של אל יער או טבע שמגן על הטבע מפני גחמנותו ואדנותו של האדם - מלך גלגמש היא לא פחות ממבריקה ( שם , עמ’ 52 ). שלא לדבר על שירת האהבה הנשית שבתרגומה הטוב והרגיש נקראת כך: ” אל נא תחפור תעלה , אנוכי אהיה התעלה שלך / אל נא תחרוש שדה , אנוכי אהיה השדה שלך / אתה האיכר , אל נא תתור אחר אדמה רוויה / אדמה רוויה אהיה אנוכי לך. “  ואם נצרף זאת לגילוי המפתיע שתורי הפז משיר השירים ( ”נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים” ) שעושים לאהובה הם סרטים או שרשרות עשויות זהב שעונדים על הלחיים (מילה אכדית) ושחודש ניסן הוא חודש ” הפרי הראשון ” ( שומרית ) הספר כן הופך להיות מתנה נאה שתכבד כל איש ואישה משכילים, במיוחד בחום הזה של תל אביב.

בבודהיזם הטיבטי מאמינים שמקומות פולחניים שעברו דורות על גבי דורות של מאמינים שבאו לשם כדי לבקש בקשה או להניח נר קטורת מקבלים סוג של אנרגייה. אחרי שביקרתי בבית הכנסת של הרמ”א ובבית הקברות היהודי שליד אני מאמין בזה. האנרגיות מדהימות ומקבלים אחרי זה ברכות חזקות במיוחד מאלוהים.

ואחרי זה, זאקופנה, נשיקות אינטרנט וקפה מול עץ המזל בפינת מאריוש זרוסקי ורחוב קרופבקי שבוער בצבעי ירוק ואדום צהוב וכתום. וכל השילובים ביניהם.   

(*מוזיקה: ראגה סורדסי מאלהר)

הטנטרה של נתיבה בן יהודה - לפעמים זה מדהים אותי לגלות בכמה יוגים ויוגיות גדולות אני מוקף. בהכנסות מקרית לחנות ספרים משומשים בחיפוש אחר הביוגרפיה האנגלית החדשה על ארתור קסטלר אני פוגש מוכרת חביבה. בעוד היא בודקת במחסן (והיא אכן חוזרת עם עותק ישן וחביב של “החץ הכחול” של קסטלר, האוטוביוגרפיה שכתב על עצמו) אני פותח במקרה את הספר של נתיבה   ”1948 בין הספירות” וקורא את הקטע הבא:

“בטלוויזיה הלימודית “מסבירים” כמה אנרגיה יש ליצור חי. לוקחים צמח ובודקים במעבדה: שורפים אותו, שוקלים אותו, ו”מקבלים” כמה אנרגיה נוצרה ממנו. ואז “יודעים” כמה אנרגיה היתה בו. זהו. זה בדיוק על מה שאני מדברת. אם ייקחו אותי, למשל, וישרפו אותי, יוכלו לחשב כמה אנרגיה אני “מכילה”. הלו. ואיפה האנרגיה שאני יכולה להשקיע בחוץ?”

וכאן מגיע קטע נפלא: “יש לכל יצור חי איזה מין אנרגיה יתרה. אחרי שהוא מוציא את כל מה שהוא צריך בשביל עצמו - יש לו עודף. נשארת לו עוד יתרה. אם היא נשארת לעצמי, ואני יודעת לנצל אותה - אפשר להגיע לשמיים. אבל “הם” - העם, המולדת, החברה, הציבור, הכלל - כל אלה עוטים על היתרה שלי. בלי אוסף של כל האנרגיות - יתרות האלה הפרטיות, של כל אחד בחברה, “הם” לא היו יכולים לצבור כוח. ועובדה שהם צוברים. ועובדה שהם לא מתביישים לקרוא לילד בשמו: צבירת כוח. ואיך הם עושים את זה? הם משפיעים עלינו לתרום את כל “טיפת - אנרגייתנו - היתרה - האחרונה” ל “Cause” , לעניין “המשותף”, אז אנחנו מקריבים אותה קורבן מרצוננו. או מלהיבים אותנו. או מסיתים אותנו. או מדיחים, או שודדים. או מדליקים אותנו “לאהוב” אותם. או “להעריץ” אותם. או אפילו “לשנוא” אותם. לא חשוב. כך או כך, העיקר שלא תישאר אדיש, פסיבי. מה לעשות. אין לי שתי אנרגיות - יתרות. לאף אחד אין. אם אתה מוציא את כולה על משהו מחוץ לך, יקח לך שנים על שנים לאגור מחדש.” (עמ’ 96)

וחברים, זה לא כותבת יוגית שבשנות הששים גילתה את אושו. כותבת את זה אישה שנולדה ב 1928, לחמה בפלמ”ח, הכירה את דן בן אמוץ, והגיעה לזה בכוחות עצמה! זה הדבר המדהים, לא דוקטורנט בכתבים הסנסקריטיים ולא יוצא סדנאות בגליל, היתה לה היכולת להגיע לתובנה כזו מתוך הניסיון והחיים שלה. וזה בעיניי שווה פרס. תראו מה היא כותבת בקטע הבא:

“שנים אחרי זה, כשקראתי את הספר היפני “אש בעמקים“, ומצאתי שם קטע, כשהגיבור משוגע בבית משוגעים, ולפני כל ביס שהוא מכניס לפה, הוא משתחווה לפירור הזה, בטקס שלם, ומבקש מין סליחה ממנו, אז פתאום התברר לי שזה בדיוק מתאים להרגשה שלי. אני לא השתגעתי ממש, כמו היפני, על כל פנים לא בבית משוגעים, ואני לא פיתחתי לעצמי פולחן דתי, טקס שלם, מכל העסק הזה של האוכל, אבל בפנים - בפנים הייתי קרובה מאוד לאותו דבר. וזה העסיק אותי בלי סוף. והטריד אותי. הפריע לי. ולא יכולתי לצאת מזה. למשל, מה זכותו של האוכל, שהבן אדם מקדיש לו כל כך הרבה זמן, ומחשבה, ותשומת לב, וכסף, ואיזה אחוז גבוה מהחברה עסוק בזה באופן מקצועי, כמה זמן משקיעים בזה. אולי זה לא עניין של “זכותו” של האוכל. אולי ההיפך. מה זכותנו להתייחס כך אל האוכל. אולי זה ההתנשאות שלנו על האוכל. מה יש? כאילו שהאוכל, כך, כמו שהוא, בלי הכנות, הוא לא “אוכל”? וכמה תרגילים אנחנו עושים בעניין הזה, מהרגע שאנחנו נולדים, כדי לחדד את כושר ההבחנה שלנו, ולאיזה שיאים אנחנו מגיעים. אם תשים לבן אדם בפה, נאמר, פירור של ביצה, רק פירור קטן קטן - איך שהוא יוכל ואפילו בעיניים עצומות, להגיד לך אם הביצה נשלקה במים 2 דקות, או 3 דקות, או 2.5 דקות! אם טיגנו אותה על חמאה או על מרגרינה, או על שמן…ואתה - רק בנגיעה קלה שבקלות, בקצה הלשון - ישר אתה יודע. “יודע”.

ומה עם החיטה…כמה אפשרויות שונות יש כדי להעביר את המזון הזה לגוף שלך, לקיבה שלך. אלפים. כמה מיני לחם, כמה מיני דייסות, כמה מיני עוגות, ביסקוויטים, כמה מיני מצות ומציות ורקיקי מציות. כמה מיני איטריות, וכמה, וכמה, וכמה. ובשביל מה מתאמצים. מי צריך את כל המאמצים האלה. אם לא היינו מתנשאים כך על האוכל, לא היינו מתאמצים כך. אחרי הכל: יש “אוכל”, וזה צריך להכנס לגוף, זה צורך. צורך אחד, ברור, גדול. אז מה הבעיה. למה אתה דורש מהאוכל שכך יתחנף אליך…מה הבעיה: קח את הגרגרים של החיטה, ובלע אותם. לא! תלמד קודם לבשל, או אצל אמא שלך, או בקורס טבחות, או בקורס אפייה, או ממליון הספרים שנכתבו על הנושא הזה, ותעשה שנים של “עבודה מעשית”, תרכוש ניסיון, ותתייעץ עם אחרים, כל יום, כל יום, כי אין סוף למה שאתה עוד לא יודע…ויש “מטבחים” אחרים, בשכונות אחרות, בערים אחרות, בעדות אחרות, בארצות אחרות, ביבשות אחרות, בתקופות אחרות…והכל מפני שאתה צריך אותו. את האוכל, לא הוא צריך אותך. אתה - אותו. בלעדיו לא תוכל לחיות יום.”

(* מוזיקה: ראג מאלקונס - אלפ)

“אני מבינה כך: יש לבן אדם צרכים חיוניים. בלי הסיפוק שלהם - אי אפשר להתקיים. ועצם הסיפוק שלהם גורם הנאה עצומה. וסביב ההנאה הזו אפשר להמציא ולבנות תרבות שלימה. למה לא. זה לגיטימי. אבל מה עם שאר הצרכים. למה הם לא זכו לזה, שהמין האנושי ירקד ככה סביבם. מה עם הניקיון האישי, הניקיון של הגוף שלי, למה לא עשו כזו חגיגה מהרחצה? מה יש, להתרחץ, זה גורם פחות הנאה מאשר לאכול? או שזה פחות חיוני? כל החי בטבע מתנקה. כל חתול מקדיש לעסק הזה בלי סוף זמן, וכל סוס, וכל פיל, וכל ג’וק. כל חרק ביקום עוסק בלי סוף בניקיון שלו. ואצלנו - אתה רוצה להתקלח? לך לחדר האמבטיה, שנמצא תמיד בשולי-שולי הדירה שלך, במקום קטן-קטן, דחוק, מוחבא, מוצנע, ותיכנס לשם, ותסגור את הדלת טוב טוב מאחוריך, ותסתיר את עצמך בווילון, וצ’יק צ’ק שפוך על עצמך מים…למה המלך, או הנשיא, או ראש הממשלה, מזמין את כל החשובים לארוחה חגיגית…ולמה שהם לא יעשו “רחצה חגיגית”? למה אף אחד לא “לומד” להתרחץ, לא “לומד” לרחוץ, לא בקורס, לא בבית ספר מיוחד…למה לא פיתחנו לעצמנו אלף אלפי דרכים שונות להתרחצות?

ומה עם שאר הצרכים? מה עם מין? ומדובר בתקופה, שלא יכולת אפילו להיכנס לחנות ספרים ולבקש ספרים על מין, גם לבית מרקחת לא העזת להכנס. ויש עוד “צרכים שגורמים להנאה” שהם מוזנחים לחלוטין: מה עם האוויר שאנחנו נושמים? והעיקר, העיקר, העיקר, מה עם המוח? מה עם השליטה של המוח על הגוף? ולמה אנחנו לא יכולים להגיד לו מה לעשות?” (עמ’ 139-140).

ואם זה לא יוגה חברים, ניקיון (שאוצה), תרגול נשימה, תזונה מסויימת, הגבלה של תנודות התודעה, וחקירת ההרגלים שלנו (הריקודים שאנו עושים סביב הצרכים תוך התעלמות חיננית יותר או פחות מקיומם) - אני לא יודע מה זה יוגה.   

רק בשביל זה שווה לקרוא ספרים - גמרתי עכשיו את ספרו של רוברטו סביאנו על המאפיה של נאפולי (הוצאת אריה ניר 2008 בתרגום אלברטו וניצנה לאטס) והנה כמה דברים נפלאים שאני חושב שכל אחד צריך לדעת. האקסטזי? אותו MDMA שרבים חשבו שהוא סם אהבה פותח ומשחרר? פותח בידי מעבדות מרק הגרמניות כדי שישתמשו בו חיילים במלחמת העולם הראשונה כדי שלא יצטרכו לאכול או לישון. כמו הכדורים הכחולים הקטנים שיונתן גפן מזכיר בספרים שלו שחיילים ישראלים השתמשו בהם כדי להלחם ימים רצופים בלי הפסקה. במאפיה נותנים אותו לילדים בני חמש עשרה כדי שיוכלו להישאר ערים במשמרות שלהם (עמ’ 115). הקלצ’ניקוב, הרובה, הרג יותר אנשים מפצצת האטום, הדבר, המלריה, האיידס, וכל רעידות האדמה שאי פעם היו (עמ’ 181). מסתבר שיש לממציא, מיכאיל קלצ’ניקוב, מעריצים שבאים לבקר אותו ולהגיד לו תודה על הנשק היעיל והמוצלח שהמציא. הקוקאין הוא הסם החדש של הפועלים והסטודנטים, המהווים תשעים אחוז מהמשתמשים (עמ’ 74). הם לוקחים אותו כדי להחזיק מעמד בשעות הנהיגה על המשאית, להישאר ערים מול המחשב. את המהילות של הסם מנסים על הנרקומנים הכבדים כדי להיות בטוחים שהסם לא יהרוג את הלקוחות, שהם יחזרו. לפעמים כמובן הנרקומנים מתים, הם לא חסרים לאיש. (עמ’ 78-82).

הדבר המפחיד ביותר שהקורא מבין תוך קריאה בספרו של סביאנו הוא שאם באיטליה הפסולת הרעילה שהמאפיה מסלקת במחירים אפסיים נקברת בכל מקום אפשרי, כך שהאדמה מורעלת, עצי הפירות חולים, והכבשים מרזות ונותנות חלב רעיל, בישראל הקטנה המצב חייב להיות גרוע הרבה יותר. איטליה, אחרי הכל, ענקית בהשוואה אלינו. ואם המסלקים של המאפיה באיטליה מצדיקים את זה בכך שבלעדיהם לא היתה התעשייה האיטלקית מסוגלת להתחרות בשוק, להרוויח כסף, ולהתקבל לאיחוד האירופאי (עמ’ 294). מה נגיד אנחנו?

זו במידה רבה הגאונות של סביאנו. אם “הסנדק” של מריו פוזו צייר את המאפיה כסרטן אלים בגוף של החברה שמשתמש בקודים רומנטיים ומזוייפים כדי להצדיק את עצמו סביאנו קושר את המאפיה להגיון הקפיטליסטי המאוחר. אם המפעל שלך, בטוסקנה או בקריית שמונה, עומד בפני סכנת סגירה ואתה יכול לחסוך עלויות עם הקבלן הזה והזה - האם אתה באמת יכול להרשות לעצמך לחשוב על ההשלכות לטווח הארוך? אבל הבעיה היא שהמאפיה לא קיימת בשביל להגן על הקהילה נגד הקפיטל או הממשלה, המאפיה קיימת כדי להגן על המאפיה. היא טפיל על הגוף החברתי היצרני. כמו שהיא יכולה להעלים לך את הזבל במחיר טוב היא יכולה לשרוף את המפעל. ובחברה בה כולם מפוחדים, כולם שותקים, לא יהיה מה שימנע את זה. סאבינו עצמו מוקף שומרי ראש 24 שעות ביממה וחברה איטלקיה אומרת לי שהנשיא האיטלקי, ג’ורג’ו נפוליטנו, מפעיל הרבה מאמצים כנגד המאפיה. יהיה מעניין לעקוב אחרי זה. התחזית שלי לשנה הקרובה, בתנאים של שפל כלכלי הפשע המאורגן לא ייחלש, להפך.

בעמ’ 260 כותב מאסינו על מאפיונר נפוליטני בשם ג’וזפה מיסו שתמיד המשטרה לוכדת אותו עם ספרים של יוליוס אבולה ועזרא פאונד. חבל לי שבני הזוג לאטס לא צירפו כאן שתי הערות לקורא הישראלי. עזרא פאונד, המשורר האמריקני, היה פאשיסט אנטישמי מתועב ואחד המתרגמים הראשונים של שירה סינית לאנגלית. אבל מיהו יוליוס אבולה?

חברים, יוליוס אבולה היה אחד המאגיקונים המעניינים והמטורפים ביותר במאה העשרים. כמו קראולי רק בלי חוש ההומור. נתקלתי בו כהערת שוליים בספר היסטוריה איזוטרי אך מדעי לחלוטין העוסק בהיסטוריה של קבוצות אריסופיות ברייך השלישי. לפי הספר הזה, אבולה נפגע בגבו באחת מההפצצות על ברלין והיה משותק מהמותניים למטה. מה זה עשה לפסיכולוגיה של בנאדם שכל כך ממוקד במיניות כוחנית אני יכול רק לדמיין. אבולה עדיין שורד מסתבר, כהוגה ומאגוס, ומשפיע גם על אחרים. אחת מהנקודות הכאובות ביותר עבור היוגי המערבי הליברלי היא ההתעלמות המוחלטת בקרב ציבור היוגים מהשורשים הלא תמיד סימפטיים של התרגול והאופנים בו תרגמו אותו בתחילת המאה העשרים למערב. יוגה (ובוודאי טנטרה יוגה) אינה כולה אור ומתיקות ויש סיבה לכך שהפאשיסטים, בניסיון לעצב ארכיטיפ נפשי חדש לאדם המערבי, עלו על היוגה. לפני שאתם אומרים שהכל מגיע עם התרגול חשבו שנייה על האפשרות של פושע איטלקי קורא את אבולה, רואה את הספורנוס, ואז עושה כמה ברכות שמש ומנסה לתרגל כמה טכניקות מעניינות עם נערות שעשועים. נסים אלוני, שפינטז הרבה על דמות הפושע והמאפיונר כאדם החופשי, יכול היה להתחבר מאוד לאבולה. ”זה איש עם מצח בוער, זה איש עם לב של נמר, זה איש ממש אנושי, ולא תרבותי.” למי שרוצה לקרוא איך התייחסו כל אותם גברים עם מצח בוער לנשותיהם אני ממליץ על “נמר בוער” של שרית פוקס (אלוני) ועל “חייה ומותה של אסיה ג’ “ של יהודה קורן ואיילת נגב (טד יוז).  

“כולם קוראים בתנ”ך - אבל מי קורא את יוספוס פלאביוס”? - אחד הדברים המרתקים ביותר בקריאה בקסטלר היא ההבנה שהוא כתב את כל זה ב 1945. הנה מדגם מהדברים שהוא כותב שהיו ידועים לכל מי שיכל לקרוא אנגלית וחי במערב באותן שנים על בריה”מ. בבריה”מ הפסיכואנליזה הייתה אסורה כי לפי הסובייטים לאדם יש פסיכולוגיה מעמדית, לא אישית (עמ’ 135). במהפכת 1918 בוטלו חוקי הירושה, הונהג שכר אחיד לכל, והגירושין נעשו לקלים מאוד כחלק מהחברה הסוציאליסטית. בחוקת 1936 לא רק שחוקי הירושה הוחזרו אלא שמאז בוטלו שאר הדברים. הסטאחנוביזם (חלוקת כוח העבודה לפי התמחויות העובד, הנהגת פס ייצור) שימש אמתלה להנהגת משכורות שונות לדרגים השונים בכוח העבודה (מנהלים ופועלים). מה שבעצם החזיר את הבדלי המעמדות ללא אלמנט התחרות הקפיטלסיטי או האחריות של בעל המפעל על העסק (שהיה שייך למדינה, כלומר, תרוויח או תפסיד אין זה משנה, את הדאצ’ה שלך כבר קיבלת). הדיבור היה על הכנסת תרבות וקצב (ריתמוס) אל מקום העבודה (עמ’ 162). ומכאן תובנה מעניינת, כשמציעים לך להיכנס לריתמוס, שאל תמיד מי מנצח על הריתמוס ובשביל מה? גירושים נעשו לכמעט בלתי אפשריים כשלצד זה הוענקו פרסים לאמהות עם יותר מחמישה ילדים. על עשרה קיבלו את התואר “אם גיבורה”. הסובייטים לעגו לנאצים רק זמן קצר קודם לכן על מדיניות הילודה שלהם וכינו אותה “עלבון לנשיות” (עמ’ 176). החוק היחידי שעבר סוג של דיון ציבורי בבריה”מ היה החוק שאסר על הפלות, רוב הציבור היה נגד החוק ובעד הפלות, אז חוקקו את החוק בצו ולא איפשרו שוב דיון ציבורי בחוק הסובייטי (עמ’ 174). פועלים בבריה”מ לא קיבלו זמן מחלה אוטומטית אלא היו צריכים לצבור אותו, את מלוא זמן המחלה היה ניתן לקבל רק לאחר עשר שנות עבודה רצופות במקום אחד. (עמ’ 167). אם החלפת מקום עבודה נאלצת לצבור זמן מחלה מההתחלה, מאפס.

קסטלר טוען שכישלונה של החברה הסוציאליסטית בבריה”מ נעשה ברור אם שוקלים את החייאת הנצרות כדת מדינה (1943), הפאן - סלאביות (1941), ואת ההיסטוריה הצבאית הרוסית תחת הצארים כמודל חיקוי ( סבורוב, האיש והמדליה). כלומר, סטאלין דרס את הסוציאליזם והחליפו בכוחות דתיים, גזעיים (הגזע הסלאבי), ולאומיים. גם כדי להביס את הגרמנים וגם, לפי קסטלר, כדי לתת לבריה”מ את המיתוסים הרגשיים שבלעדיהם חברה אינה יכולה להתקיים. מיתוסים שהסוציאליזם נכשל בהקמתם. מול הטוענים שלא עבר מספיק זמן מאז 1918 כדי לקבוע זאת קסטלר אומר: “חשבו על האיסלאם, הרפורמציה, הרנסנס, כולן מהפכות רוחניות אותנטיות שהתפרצו בגאות עזה תוך דור אחד ושטפו הצידה את האמונות המיושנות והעבשות.” (עמ’ 195). כלומר, לו היה הסוציאליזם הסובייטי בעל תוכן אידיאליסטי אמיתי היה ניתן להגשימו. במקום זאת כותב קסטלר: “בבריה”מ נעשתה הטעות של זיהוי הסוציאליזם עם הישגים טכנולוגיים. כך למשל בניית רכבת תחתית במוסקבה נתפסה כמימוש הסוציאליזם ולא, כפי שלנין התכוון, תנאי מקדים לחברה הסוציאליסטית” (שתהיה חברה מודרנית). דבר דומה, אם יורשה לי להעיר, נעשה בא”י. המוביל הארצי, הסוסיתא, הקמת האוניברסיטה העברית - כולם נתפסו כמימוש של הציונות במקום השגת התנאים החומריים שיאפשרו את מימוש הציונות. אין שום ספק בכך שבהתחלה הציונות והסוציאליזם היו אמיתיים ואידיאלסטים. וראו את בשביס זינגר כשהוא כותב על חוות הכשרה שהקימה תנועת “החלוץ” בפולין: “הגעתי לחתיכת ארץ ישראל. בחורים ובחורות דיברו בלשון הקודש. את הפרות כינו בשמות עבריים. צעירים בבלוריות שיער גדולות, שזופים, בחולצות, גופיות, ערומים למחצה ויחפים, קצרו חציר ואגב כך שוחחו בשאלות פוליטיקה עולמית. נערה רעתה פרה וקראה את רומאן רולאן. היתה כבר שם, מעצם ההתחלה אותה הרוח שמצאתיה אחר כך בא”י: אווירה של רצינות, מעשיות, ידידות לאורחים ומודעות שקטה למטרה. לעתים נדמה לי, כי אין אמת בכך שדברים מתפתחים. הכל יוצא כמעט מן המוכן. גאונים נולדים מיד גאונים, וקדושים מעונים הנם מילדותם קדושים מעונים. החלוציות היתה מעצם תחילתה מה שהיא היום.” (”אנשים בדרכי” , עמ’ 279 בתרגומו של אריה אהרוני מיידיש). אבל החברה הכללית אינה של גאונים ואינה של חלוצים, וודאי שאינה של קדושים מעונים. משהו קרה לקסטלר אחרי שנות החמישים והכתיבה שלו נעה יותר ויותר אל נסיונות להציע פתרון רוחני - מדעי לבעיות האדם המודרני. מה ששם אותו בשורה של הוגים יהודיים שגדלו באירופה של לפני המלחמה שהיו מוטרדים מההשפעות המחרידות של שיבת המיתוס למציאות הפוליטית של הנאצים וכישלון מערכת החיסון הרציונלית נגדו (גרשם שולם, אבי וורבורג) אנשים שהבינו שהמיתי חשוב אבל לא הצליחו להכיל אותו באופן בריא. לימודי הקבלה באקדמיה אינם (ואין הם צריכים להיות) חוויה מיתית, אבי וורבורג מאוד מזכיר את קסטלר בניסיון לעגן את האינטואיציה במדע. אני חושב שהם היו נהנים לשוחח זה עם זה.      

נ”ב

קסטלר גם מציין את חיסול האינטיליגנציה הפולנית בידי הסובייטים. לצערי אני יכול להציע רק קליפ קצר מתוך הסרט “גבר השיש” (1977) שעוסק בהיסטוריה הסובייטית בפולין.

עירו של קרישנה - פיורסטיין עושה עבודה נפלאה בלתת למתעניין סקירה היסטורית מעמיקה של תולדות היוגה. הבנאדם גם מתרגל, גם יודע סנסקריט, וגם מקפיד בפרטים. לקרוא אותו זה תענוג כי לומדים המון דברים חדשים. למשל, שיש חפיפה מסויימת בין מערכת הצ’אקרות והמערכת האנדוקרינית בגוף. או שטנטרה, אותו מושג סנסקריטי שמתעללים בו קשות, יכול להיות גם “ספר”, כמו למשל באוסף משלי החיות פאנצ’ה - טנטרה (חמשת הספרים) שתורגם לפרסית ערבית ועברית בתור “כלילה ודמנה” והוא מקור ההשראה למשלי החיות של לה פונטיין. (המילה יכולה גם לציין “נול אריגה”, ועוד ידובר). שפטנג’לי תורגם לערבית כבר לפני אלף שנה בידי המלומד הפרסי בירוני בספרו “ספר המחקרים אודות ההודים.” כלומר, תנו כבוד לליגה, הדברים הם לא מאתמול.

ולכן זה מוזר מאוד לקרוא אותו מזכיר ככה, כבדרך אגב, שמצאו עדויות ארכיאולוגיות לעירו של קרישנה שמוזכרת במהברטה (עמ’ 186, Dvaraka). אני חוקר מעט ומוצא ספר נהדר בשם “פנטזיות ארכיאולוגיות*” ובפרק 9 (”ממלכתו של ראמה ” ) המלומד מיכאל ויצל (Michael Witzel) נכנס באמ-אמא של הלאומנות ההודית המתחדשת וניסיונותיה לשכתב את ההיסטוריה מחדש ועושה את זה בחדווה של מי שעד עכשיו היה צריך להתאפק. ויצל, בנוקדנות של מלומד גרמני מהדור הישן, מסביר שהאובייקטים שנמצאו בחפירות התת-ימיות של ערי המהברטה המופלאות  אינן מעשי ידי אדם אלא תוצרים טבעיים של הגלים (עמ’ 226). ושאפילו השם של האידיאולוגיה להחזרת העטרה ההינדית ליושנה ,Hindutva , אינה מילה סנסקירטית אלא מילה פרסית (הינד, ע”ש נהר האינדוס) שהדביקו לה סיומת סנסקריטית (tva , הערה 6, עמ’ 227). האידיאולוגיה של ההינדוטווה קשורה כמובן למפלגה הלאומנית - הינדית. אותם חבר’ה שהרסו את מסגד באברי בעיר איודהיה (Ayodhya) בה ראמה לכאורה נולד ורוצים להרוס גם את הט’אג - מהאל**. אני מבין שאפשר לטעות בנקודה מסויימת, בעיקר אם אתה מומחה לסנסקריט ויוגה אבל לא לארכיאולוגיה, אבל מאז אני קורא אותו עם יד אחת על המקלדת כדי לגגל מושגים שעולים.

ומה אני מגלה? בספר שפורסם ב 1998 הוא מזכיר לחיוב גורואים שכבר ידוע מזמן שלצד הטוב שעשו גם ניצלו ופגעו כמו סוואמי מוקטאנדה (Muktananda) אבי הסידה יוגה (Siddha Yoga) ויוגי בהג’ן (Yogi Bhajan) הסיקי. הוא מהלל מדענים כמו וילאם רייך וג’ון לילי על עבודתם ללא איזכור של הסיבות שהובילו להוצאתם החוצה מהממסד המדעי. הוא מנסה שוב ושוב לחבר בין רעיונות הודיים אודות הקונדליני ורעיונות פיזיקלים מערביים תוך הצגת המדע המערבי כבור או בלתי מסוגל להעריך את התופעות הנפלאות שהיוגה הטנטרית מדברת עליהן. התשובה לפרדוקס הזה ניתנת בעמ’ 351, פיורסטין מאמין שביו - אנרגיה קיימת ושהמדע ימצא מתישהו דרך לכמת ולהבין את ההאתה - יוגה. כלומר, פיורסטיין מאמין שיש שאקטי - פאת (מגע יד של גורו שמסוגל להעביר אנרגיה לתלמיד) ושכוחות הפלא (סידהאס) שטקסטים הינדים ישנים מדברים עליהם (במעורפל, ועוד ידובר) קיימים, באופן כלשהו, במציאות ולא בדמיון. הוא לא שוטה והוא לא יטען שקרישנה היה דמות היסטורית, הוא רק יצרף את האפשרות הזו לכתיבה שלו. קצת כמו שיהודי דתי - לאומי יציין שמכון המקדש תחת הרב ישראל אריאל עושה יופי של עבודה. אנחנו בכניסה לעירו של קרישנה, מה היא מכילה?                 

 * Archaeological Fantasies - How pseudoarchaeology misrepresents the past and misleads the public / Edited by Garrett G. Fagan. Routledge 2006, 417 Pages      

** Snakes and Ladders - A view of modern India by Gita Mehta Minerva Press 1997  Page 146

הדעה שהארמון המוסלמי הידוע הוא עלבון להינדים שייכת לאחד מאבות ההינדוטווה נגאש אוק. כמו כן מעניין לציין שלפי ויצל אחד המלומדים הראשיים של התנועה, אמאל קיראן, חי באשראם של סרי אוריבנדו (אבי היוגה האינטגרלית) מאז 1927 (ויצל, עמ’ 205). ההקשרים בין הרוחניות הניאו-הינדית (כולל יוגה) והלאומיות ההודית כמעט ואינם זוכים להתייחסות בקרב יוגיסטים במערב. וראה ויצל עמ’ 226-227, בחברה ההודית יש קבוצות רבות וניגודי אינטרסים כמעט בכל רמה חברתית והדבר מקשה על הפעלת כוח כפיה מרכזי ומאחד. המערב רואה את זה ומכנה זאת בטעות “סובלנות”, סובלנות זו לא תשמר ללא דמוקרטיה ותקשורת חופשית.     

עיר היהלומים, חידות ומיניות - כבר ב 1945 העיר אורוול* שאחת האירוניות של שכבת האינטיליגנציה במערב היא שאנשים יתרעמו אם תטען מולם שיש לגזע הלבן ( כאן בישראל, העם היהודי) תכונות ייחודיות שמקנות לו עליונות על שאר האומות אך לא ירימו גבה מול טענות הפוכות המדברות על עליונותם הרוחנית או התרבותית של הגזעים הלא לבנים או התרבויות הלא מערביות (כאן בישראל, הלא יהודיות). הוא קושר זאת למזוכיזם ותסכול מיני. פסוואדו - רוחניות, מוצר מעניין שהחל להבנות בשנות הששים של המאה העשרים, מתחבר לסנטימנטים הללו ומתגבר על הבעייתיות במגע הישיר עם התרבויות הלא לבנות מהן שואבים. ללמוד סנסקריט, לשהות עשר שנים במנזר טיבטי, ולתרגל יוגה רצוף עשרים שנה זה קשה. אבל לא קשה בכלל להסתפק בתרגומים של פינגווין לטקסטים עתיקים ומסובכים שרחוקים מאתנו תרבותית והיסטורית ולטעון שסמכות הגורו מספיקה לנו כדי להבינם. בדומה לפסוואדו - ארכיאולוגיה** גם כאן העולם הרבה יותר מרגש ממה שנראה לנו במבט ראשון. יש כוחות פלא (סידהס) ויש חייזרים שבנו את הפירמידות. יש ידע סודי שהעולם מסתיר מאתנו אבל, הודות לאומץ לבם של יחידי סגולה (אריך פון דנקן או קרלוס קוסטנדה), הידע הסודי והעתיק הזה עכשיו זמין לנו (וגם הסדנאות, וספרי ההמשך). זהו עולם הפוך, בו סמכות הידע המהימן מבוטלת*** ומוחלפת במקרה הטוב בחוויות אישיות ובמקרה הרע בגורו. יש כאן כמה אלמנטים שראויים לעיון נוסף.  

* Decline of the English Murder and other essays by George Orwell Penguin books 1965 Page 171. Notes on Nationalism , 1945  

** אני חייב על תובנה זו תודה למאמר של קתרין ריס בספר “פנטזיות ארכיאולוגיות” בשם “זכרונות של מאמינת אמת” עמ’  96 - 106. קתרין ריס עברה מלהיות מאמינה בחוצנים שבנו את הפירמדות של בני המאיה למנהלת פורום בשם “היכלה של מאת” (אלת הצדק המצרית, ויש האומרים, המקור למילה אמת בעברית) שמוקדש למלחמה בפסוואדו - אריכאולוגיה. כפי שהמפלגה הלאומית ההינדית ומכון המקדש מוכיחים, פסוואדו ארכיאולוגיה אינה רק מקסם שווא ליוגים שוטים אלא גם לתנועות לאומיות עם השלכות פוליטיות ממשיות בעולם. ולצערנו, לא רק בעולם השלישי.   

*** חשוב לי לציין שבאמת יש מקרים בהם סמכויות הידע המהימן (אקדמיה, ממשלה, צבא) משקרים, מטייחים, מסלקים את המוכשרים, ופוגעים בציבור אותו הם אמורים לשרת. אבל ביטול המומחים באופן מוחלט אינו נבון יותר מציות למומחים באופן מוחלט. זה אזיק וזה אזיק מסוג אחר.  

נ”ב

ראה את פטנג’לי: “מחשבה נכונה מורכבת מקליטה ישירה, היקש, ועדות.” (סן-גופטה עמ’ 42) בתרגום של גרינשפון: “המקורות לתפיסה תקינה של המציאות הם אלה: תפיסות החושים, פעולת ההגיון, קבלת מסורת אמינה.” (גרינשפון, עמ’ 125). קרי, חוויה ישירה שאני עברתי, מה שעובר במסנן ההגיון האנושי, או שקיבלתי עדות אמינה. לפי פיורסטין קליטה ישירה מקורה בעין (pratyaksa, prati+ aksa = eye) היקש (anumana)  מקורו במדידה (ma). מסורת (agama) מקורו ב”מה שהולך” ( gam).  (פיורסטין, עמ’ 31 , בספרו על הסוטרות של פטנג’לי, 1979).  

חשיבה סימבולית, מין ומגדר - אם אתה פוגש על אם הדרך מתרגל טנטרה מערבי שאל אותו או אותה האם הם מקיימים את הטקסטים הקדושים כהלכתם. אם ישיבו לך שאכן כן, שלוף את “עגילי היוגה” (Yoga Karnika) מהמאה ה 18 ושאל במתיקות האם הוא מציית להוראות האל שיווה ומציב את איבר מינו בתוך איבר המין של אמו ואת סנדליו על ראש אביו בזמן שהוא מגפף את שדי אחותו ומנשק את ישבנה. (פיורסטין עמ’ 366). כשיחליף צבעים הסב את השיחה לנושא אחר ושאל ברוך מתי יקיים את דברי “אור על ההאתה יוגה” (Hatha Yoga Pradipika) מהמאה ה 15 ויחתוך את חתיכת הבשר בין הלשון והלסת ( Linguae Frenulum) כדי שיוכל להביא את הלשון אל החלל מאחורי האף ולבצע את חותם הליכת החלל (Khecari Mudra)? אם ישאל אותך לשם מה אמור לו במתינות, כדי להתגבר על תחושת הרעב. אם ישאל אותך למה אי אפשר להתגבר על הרעב במנת פלאפל בפלאפל ארבעת הטעמים בצפון איבן גבירול נחר בבוז והעלב אותו, את היוגה שלו, ואת הגורו שלו ולך לך בפסיעות מדודות הרחק ממקום האירוע.

כי אוי לו למי שמנסה ללמוד את היוגה הזו מספרים שמתורגמים בחוסר זהירות ואוי לו למי שמדמה בלבו שאפשר להתייחס לטקסטים יוגיים וקבליים כאילו היו ספרי מתכונים לבישול. מדובר בטקסטים שנכתבו בידי קבוצה מאוד קטנה של אנשים לאנשים אחרים שאמורים היו להיות בתוך הקליקה. הקליקה הזו מאוד רחוקה מאתנו ויכול להיות שהאידיאלים שלה יראו לנו קצת מטורפים. כמו שהמקובלים הקדמונים למשל תיארו את המחשבה כפעולה זכרית (כי במחשבה יש שפע, הרעיונות זורמים) ואת הדיבור כפעולה נקבית (כי היא מלבישה את המחשבה במילה וצליל, חותמת את השפע בצורה). ההבדל בין חשיבה מגדרית על העולם וחשיבה סקסואלית על העולם הוא הבדל של חמש מעלות* שגורמות לטיל להגיע למקומות שונים לחלוטין. ואף אחד לא מבטיח לנו שהטיל יפגע במקום שמגרד לנו**.

* - וראה פיורסטין הערה 20 עמ’ 441, כל ההבדל בין המילה הסנסקריטית unmani (הספגות בשמחה מעבר לתודעה) ו unmada (שיגעון, טירוף) זה שתי אותיות.

** - החיבור בין האתה - יוגה ותרבות הגוף אינו חדש ומופיע גם בטקסטים ההודים עצמם (Kaya Sadhana משמעו תרבות גוף) ולכן לא מפתיע שזה תפס בתרבות הספורט במערב. אבל הבלבול ההודי - מערבי בקשר למהו העצמי (self) אותו היוגה מממשת מטעה. כשהמערבי אומר עצמי הוא מתכוון לפוטנציאל שלו כפרט, כשההודי אומר עצמי הוא מתכוון לאלוהי הלא אישי (אטמאן). הטעות היא במחשבה שיוגה מובילה למימוש עצמי (כישרונות ונטיות הפרט, כלומר, שמעון יוכל לעבוד יותר שעות ולהיות נינוח יותר אם יעשה יוגה) כשבמקור היא אמורה להוביל למימוש העצמי (האלוהי שבאדם). היוגה לא מובילה בהכרח לאושר ואינה תרופת פלא, היוגה אמורה להוביל את האדם לשחרור ולחופש. מהם שחרור וחופש? ברוכים הבאים ליוגה 101, תוציאו מחברות ותכתבו מה שאתם חושבים.       

סטיגמטה, יוגה פהווה, והאף היהודי - בפרק על היוגה בטיבט מציין פיורסטין את היוגה פהווה (Phowa) כתהליך יוגי בו נפער חור קטן ומדמם בצ’אקרת הכתר ודרכו הנשמה יכולה לצאת למישור אחר. אולה נידהל למשל מאוד אוהב לכתוב על איך הוא מלמד את היוגה הזו בציבור ומאות אנשים מפתחים חור קטן ומדמם בראש, המסקנה הלוגית אמורה להיות כמובן שאם יש חור קטן בראש אז הבודהיזם הטיבטי זו אמת מדעית, כי ניסינו את זה וזה עבד.

 באמת חברים? גם סטיגמטה יש מאז המאה ה 13 בעולם הנוצרי, אז אם מאמינים נוצריים מדממים כמו הציורים של ישו הצלוב כבר שבע מאות שנה אני אמור להאמין שהכנסיה הקתולית היא היא האמת? ומה הלאה? אם המזבח בהר עיבל הוא באמת המזבח של יהושע, אז נעבור להתנחלות כי כל התורה אמת? איך בדיוק קופצים על השלבים בסולמות האלו בלי להרגיש מגוחכים או, להבדיל, נופלים אל עולמות של שדים ורוחות ומעלות באוב?  

אני חושב שהשאלות האלו מעלות בנשמה היהודית שתי חרדות מרכזיות, החרדה הראשונה היא “רוצים להרוג אותי” והשניה, “רוצים לעבוד עלי.” במסלול הראשון מתישהו נחווה גם אנחנו את העליה של הקונדליני, את הפהווה, את הסטיגמטה, ואז יוציאו החוצה מאחורי הווילון את האליל שעד עכשיו הסתירו. את שיווה או את בודהה או את ישו, ואנחנו נצטרך לקבל את האפשרות המאוד קשה שוואללה, טעינו. במסלול השני לא קורה כלום, סתם בזבזנו את הזמן וצבי לידסקי צדק, כל מה שחשוב בחיים זה כסף וכוח, כל השאר חארטה. בין שתי האפשרויות הבינאריות האלו יש גם אפשרות הרבה יותר מורכבת, לרחרח כל הזמן אחרי הקומבינה האישית. לכבד ולחשוד, לנשום ולפקפק, לתת אמון כשרוצים, ולשמור על עיניים  פקוחות.

בהקטי ואגודל היוגי - כל כך אהבתי את התרגום של פרייה הרט ליוגה וסישטהא שהלכתי לקרוא את שאר הספרים שלה. “גורו” (הוצאת מפה 2006) ו “יתרון מדומה” (הוצאת כתר 2001). פרייה היא נשמה ענקית וכותבת ביושר ובאומץ מזווית של אישה ישראלית מאוד שמתרגלת יוגה למעלה משלושים שנה לצד גידול ילדים ותחזוקת בית. ב”גורו” היא חולקת את מחשבותיה ומחקרה על מוסד הגורו, היא עצמה תלמידה של סוואמי ונקטסאננדה, תלמידו של שיוואננדה. כלומר, היא עצמה דוגלת ביוגה דתית, יוגה של מסירות והתמסרות, ולכן שהיא מספרת את סיפורו של אקלוויה* היא חושבת שמגיע לו שקיצצו לו את האגודל כי הוא כיבד את המורה אבל לא הקשיב לו. למרות שהיא מאמינה שהיא זכתה לגורו אמיתי (שזה בהחלט דבר יקר ומיוחד) היא נותנת עצות טובות כיצד להיזהר ממורים מזוייפים**. ב “יתרון מדומה” היא מגשימה את בקשת הגורו שלה וכותבת ספר שמציע שהמין האנושי אינו פסגת הבריאה אלא להפך, שמערכות ביולוגיות פשוטות עדיפות על מערכות מורכבות. למרות שהדוגמאות שהיא מביאה מעולם הטבע נפלאות ומענגות *** הגדולה שלה בכך שהיא לא מסתירה את הפער בין האידיאל לפרקטיקה. למרות שהיתה רוצה לצרוך בדיוק כמה שצריך ולא יותר היא מקפיאה אוכל ואז זורקת אותו כי יש לה שתי בנות להאכיל והיא פוחדת שלא יהיה אוכל בבית. למרות שונקטסננדה נתן לה את הגרביים שלו אחרי שקיבל זוג חדש (הוא שמר תמיד רק על שתי חליפות בגדים) היא לא העבירה אותם הלאה כי היא קשורה לגרבים של הגורו. למרות שהיא לא רוצה לפגוע בשום יצור חי הניסיון לתרגל יוגה ברישקש ב 1978 גורם לה לחוות מה זה יתושים הודים ואז היא כותבת “התחלתי לפקפק ביכולתי להתבסס באהימסא. התברר לי שאי אלימות אינה אפשרית, לא כשיש יתושים בסביבה ולא כשאני בתודעת הגוף.” (עמ’ 54, פרק אודות טפילים). .     

* נסיך שחור ממעמד נחות שרוצה ללמוד ירייה בקשת והולך לקשת דרונה. דרונה מסרב ללמד אותו, אז אקלוויה הולך ליער ומפסל את דמותו של דרונה מחימר ומתחיל להתאמן בקשת תוך כיבוד הפסל. יום אחד תלמידו של דרונה, ארג’ונה, הולך עם חבריו לצוד ביער ואחד הכלבים נובח בעוז על הנסיך כהה העור. אקלוויה יורה בפיו של הכלב שבעה חיצים והכלב חוזר אל החבורה. הם כל כך נדהמים מההישג שהם מחפשים את היורה והוא מתגלה לפניהם ואומר שהוא נסיך משבט זה וזה ותלמיד של דרונה. ארג’ונה חוזר לדרונה ומספר לו על כך, דרונה, שהבטיח לארג’ונה שהוא תלמידו הטוב ביותר והנה יש תחרות, חוזר עמו ליער. אקלוויה שמח לראות את מורהו ונותן לו את כל הכיבודים האפשריים. דרונה לעומת זאת לא מתרגש ומבקש מהתלמיד הסורר שכר לימוד, מה שתרצה אומר לו אקלוויה. דרונה מבקש את אגודל יד ימין עמו מושכים את החץ. אקלוויה, בפנים מאירות, חותך את אגודלו ומגיש אותו למורה. כתוצאה הוא מאבד את יכולתו לירות בקשת. לצד קולות במסורת ההודית שרואים באקלוויה מופת של מסירות לגורו (ויש לציין כאן שהוא לא מגדל אח”כ את האגודל או מקבל פילגש יפה, קרי, המהברטה לא מייפה את הסיפור הזה ונותנת לו סוף טוב מלאכותי) יש קולות שרואים במעשה של דרונה היצמדות לא מוסרית לחוק (למילים) ולכן הוא נענש על כך בהמשך המהברטה. כדי להביסו היריבים הורגים פיל אחרי שקראו לו בשם בנו של דרונה ומפיצים שמועה שבנו מת בקרב. דרונה חוקר האם בנו מת וכשאומרים לו שאכן, זה ששמו כך וכך מת, הוא מאמין לפשט של המילים ומת מצער.  

** “חסידים כוזבים מבקשים לעצמם גורו שממנו יוכלו לקבל משהו בזול ובקלות. הם רוצים גורו שיתן להם סמדהי (מצב תודעה עילאי) מיידי. הם לא רוצים גורו עם משמעת עצמית ושליטה עצמית. הם רוצים מישהו שישתתף עימם בחיי הוללותם. הם רוצים גורו שיהיה כמותם.” עמ’ 97, למרבה האירוניה אומר זאת סוואמי מוקטאננדה, אותו מוקטאננדה שחיפוש זריז בגוגל היה מגלה שנפל כמה נפילות חזקות בעצמו.       

*** למשל דג הנקאי, דג קטן שמנקה את שאריות הפסולת מפיותיהם של דגים גדולים יותר והם אינם פוגעים בו לרעה. מסתבר שהדג בעל מראה מסויים ורוקד ריקוד קטן לפני כדי שהדג הגדול יבין שהוא דג נקאי ויפתח את הפה. הריקוד מסתבר, מכניס את הדג הגדול לסוג של טראנס. הרמייה כל כך חזקה במהות העולם החומרי שיש דגים שאינם דג נקאי שנראים כמוהו ואפילו עושים את הריקוד באופן זהה (!!!) אבל כשהם נכנסים לפה של הדג הגדול הם לא מנקים אלא נושכים אותו ובורחים. כדי להתגבר על החקיינים דגי הנקאי מתרכזים בחלקים מסויימים באגם ושם יש להם “תחנות ניקוי” מאושרות. דגים שונים עומדים שם בתור ולא פוגעים זה בזה כדי לקבל את השירות. (עמ’ 270-271).  

סומה וג’אמיקה, וודה ותהילים י”ט - “עכשיו מששתינו אותך, נטף של סומה, היה טוב ללבנו כמו אב לבנו, ומבין כמו חבר לחבר.” מתרגם גרינשפון (עמ’  שמונה עשרה) את הוודה הסנסקריטית העתיקה. אני לא מתבייש ובודק את זה מול תרגום אחר ומגלה שהמחשבה על הרישים העתיקים ש”בלב מלא תשוקה לפרות ישבו וסללו בשירם את הדרך אל האלמוות.”  (פיורסטין, עמ’  108 )  קצת נעימה מדי מכדי להיות כל האמת. בפועל הוודות הן גם אוסף של לחשים נגד דיזינטריה, מתכונים לקמיעות, ונוסחאות להשבת אהבה. הן פשוט בסנסקריט, אם זה היה באנגלית הייתם יכולים להישבע שזה הגיע במשלוח האחרון של שירי הבה נחששה מג’מייקה. המחקר חושף את הזרות של תרבות הודו העתיקה, טקסים בהם המלכה מקיימת יחסי מין עם סוס ואז אוכלים אותו כדי להבטיח שנה מוצלחת (שם, עמ’ 128 , ashva-medha), לשלוח פיל ומי שהוא בוחר נעשה המלך (וסישטהא, עמ’ 177). לא הכל רחוק חברים, הסושומנה (susumna-nadi) שהיא הערוץ המרכזי בו הקונדליני עולה מבין 101 ערוצי הנאדיס מגיע במקור מהנחיות לבניית מזבח מ 101 לבנים (פיורסטין, עמ’ 124). אין לי שום בעיה עם זה שהדימוי על הנאדיס מגיע במקור מהנחיות לבניית קומזיץ כך שהאש תהיה גדולה וחמה. אני מבין שעצם ההברקה שאפשר להפנים ריטואלים חיצוניים של קורבנות אל תוך הגופניות והמחשבה היא דבר גדול. ואני מבין שכשאין אפשרות לכתוב או לשמר ספריות אז להעביר קורפוסים של ידע בצורת שירים מתחרזים בסנסקריט זה לא רעיון רע בכלל (עד היום יש אנשים שיכולים לדקלם את הבהגווד - גיטה בע”פ). ושהשירים האלו גם מכילים המון ידע חשוב על צמחים ותרופות וכיו”ב. אבל דחילק, שירי סומה עתיקים זה שירי ג’אנג’ה, וזה בסדר. המילה היפה סטסנגה (חברה קדושה אותה היוגי מחפש) היא בסה”כ חברותא. כשהמלכה צ’ודלה רוצה להחזיר את רוחו של המלך המודט שיקידוז’ה היא שרה את מזמורי הסמה - וודה (וסישטהא, עמ’ 326). שמעתי ברשת ואתם יודעים מה זה הזכיר לי? פיוטים תימניים. באמת, למה לא? תקשיבו לנשימות מאחורי הצלילים וההטעמות, לא נשימות פרנימה (pranayama)? לא שירה של מנטרות? ההבדל היחידי הוא שבעברית אני גם יכול להבין את זה. אז דחילק, באמא שלכם. מה יש לכם מהרישים?

נ”ב - הבודהה בכבודו ובעצמו מת מדיזינטריה, תנו כבוד לרישים שידעו מה מסוכן בחיים. (פיורסטין, עמ’ 157).

“דממה וחירות ביוגה הקלאסית” מאת יוחנן גרינשפון, הוצאת משרד הביטחון 2002 , 137 עמודים.

The Yoga Tradition - Its History Liteature Philosophy and Practice by Georg Feuerstein Hohm Press 2001, 513 Pages

“יוגה וסישטהא” מאת סוואמי ונקטסננדה בתרגום של פריה הרט הוצאת רשפים 1981 , 377 עמודים.

ההבדלים הדקים בין יונה הנביא וניאנבנדהו - רגע רגע, אז הכל זה אותו דבר? כשאלוהי ישראל מגדל עבור יונה קיקיון ואז מייבש אותו תרתי משמע ושואל אותו: “ההיטב חרה לך על הקיקון” הוא מלמד את הנביא שיעור באשליה הקוסמית שנקראת מיה (maya), ששורשיה בבורות (אוידיה)? אז זהו, שלא. ביקום ההינדי הכללים אחרים לגמרי מהיקום היהודי. אם התנ”ך היה נכתב על שפת הגנגס אז אלוהים היה גם מחריב את העיר וגם לא מחריב את העיר כי יונה היה שוקע במדיטציה של ארבע עשר שנים ותוך כדי מדיטציה היה, בגופו השמיימי, נתקל ברקדנית שמיימית (אפסרא, “המתנענעת במים”, גמליאל עמ’ 260) וחי איתה בתענוגות עד שזכותו היתה נגמרת והיה נופל בחזרה לעולם ומתגלגל בצבי. בתור צבי הוא היה אוכל את הקיקיון, נזכר שהוא יונה, וידיעה זו היתה משחררת אותו בחזרה לשיחה עם אלוהים. בינתיים הוא היה מגלה שעברה רק רבע שעה. ואז אלוהים היה מסביר לו לא שחבל לו על העיר הגדולה, אלא שהעיר הגדולה, נינוה, הקיקיון, האפסרא, הצבי, ואלוהים עצמו הם חלק מהעצמי שמחלחל בכל והוא יוצר את הכל במשחקיות של חלום בתוך חלום, מראה בתוך מראה, יקומים שלמים בחלל בין גרגירי אבק בקרני שמש. זה לא משהו שהמוח המערבי יכול להתרגל אליו. ביקום ההודי אין סיבה לבריאת העולם ואין לו תכלית שהוא צועד לקראתה*. יש להודים בעיות קשות, מעמד כהונה שמן שרוצה להתפטם על חשבון הקאסטות האחרות. מציאות שבה שוברים את הקוקוס על הלינגה (הזין)** של שיווה ועדיין, מה לעשות, הפרה מתה והילד לא מתקבל לפקלוטה להנדסה. מתח עצום בין הרצון לחיות את חיי העולם הזה ולדחות את העולם וללכת ליערות כדי לצאת מגלגל הסבל והלידה מחדש. אבל בעיה אחת אין להם, ההודים לא כותבים שאלוהים ברא את העולם בשבילם***.        

“שיווה ביער האורנים - סיפורים מהמיתולוגיה ההודית” בתרגום אופירה גמליאל הוצאת כתר 1999. 271 עמודים.       

* (וסישטהא, עמ’  48 )  “…מישהו לוקח על עצמו את תפקיד הבורא וחושב “הנני הבורא החדש” - זהו צירוף מקרים טהור, כפי שעורב יורד על עץ קוקוס ואגוז הקוקוס נופל למרות ששתי ההתרחשויות הללו אינן תלויות זו בזו…התודעה האינסופית לבדה היא צורת מחשבה או ניסיון. אין יחסי סיבה ותוצאה. אלה הן אך מילים, לא עובדות.”  

** “הן הניחו לגלימות הסארי שלהן, לטבעותיהן ולמחרוזותיהן להישמט מגופן, ונעצו את מבטן בלינגה שלו, וסגדו לו בכל תאוותן.” (פטר, עמ’ 29).

“המיתולוגיה ההודית” מאת עמרם פטר הוצאת מפה 2002, 324 עמודים. (יהודים, מה אתם בורחים, רציתם תרבות שחוגגת את הגופניות במקום לימוד תורה או לא רציתם?)

*** “תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא דת משונה ומפגרת ביותר, יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו - התנ”ך. ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר כך יבשת וימים, ואחר כך חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו…האדם!…כולם פרצו בצחוק אדיר…הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות לבם.” (עזריאל קרליבך, “הודו יומן דרכים“, הוצאת עיינות תשט”ז, עמ’ 42).

כן כן, בלי אגו, אבל אני רוצה כוח וגמישות ולהגשים את כל תשוקותיי -  פרייה הרט הנהדרת היתה תלמידה של סוואמי ונקטסננדה, שהיה תלמידו של סוואמי שיבננדה. כך שלמרות שכתוב יוגה, זאת לא היוגה של המזרונים נוטפי הזיעה אלא ודנטה, חקירה עצמית במטרה להרוס את האשליה של הגופניות. סיפור המסגרת של היוגה וסישטהא הוא די פשוט, סוטיקשנה (1) שואל את אגסטיה איך להגיע לשחרור, דרך פעולה או דרך לימוד. אגסטיה מספר לו סיפור על אגניושיה (2) וקרוניה, קרוניה שואל מה לעשות, לזנוח את העולם או לחיות בו. אגניושיה מספר לו סיפור על הנימפה סורוצ’י (3) שפוגשת את שליחו של מלך האלים ינדרה. השליח מספר לנימפה שינדרה רוצה לכבד את החכם אריסטנמי (4)  אבל אריסטנמי לא רוצה כיבודים אלא להשתחרר מלידה ומוות. ינדרה שולח את אריסטנמי לחכם ולמיקי (תל נמלים). ולמיקי (5) מספר לאריסטנמי על הנסיך רמה, שלקה במרה שחורה בגין אותה סוגיה בדיוק, ושיחתו עם החכם וסישטהא (6).  הסיפורים בתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים אינם רק יצירה מחוכמה במעשיה אלא הם משרתים פה מטרות אסתטיות ותיאולוגיות חשובות. כי אם העולם נברא מהצליל אום שמהדהד בכל היקומים והעולמות אז כדי שסיפור יוכל לעזור הוא חייב להיות הדהוד של הדהוד של הדהוד. אם אין באמת מציאות אלא רק מילים ומחשבה שבוראים אשליה אז הדיבור יוצר את העולם האשלייתי ולכן המלכה אהליה מתאהבת בינדרה אחרי ששמעה סיפור המתאר את אהבתם (עמ’ 79). דמויות שמספרים עליהם סיפורים או חולמים אותן מתגלות כאמיתיות (עמ’ 101) ואחת מהן אפילו פונה על רמה המאזין (ומדלגת בכך על אלוהים יודע כמה רמות סיפוריות) כי היא היתה הצבי שהוא צד. יש שדים שמגיעים להארה* ויש רומנים בהם אישה הופכת לגבר שהופך לאישה רק כדי שתוכל להיות עם בעלה שפרש ליערות כדי להיות חכם. כמו כל טקסט עמוק, יש פה כל מה שתרצו חוץ מהוראות הפעלה לחיים. ויסשטהא מסביר שכדי להשתחרר לא צריך מנטרות, או לשבת בהר מרו (מקום קדוש), ואפילו לא גורו (”אם אכן נכון הדבר שגורו יכול לרומם רוחנית מבלי שיהיה צורך במאמץ עצמי, מדוע אין הגורו מרומם גמל או שור?” עמ’ 175) אלא מאמץ עצמי וחברת אנשים טובים. הגוף הוא יער של תשוקות איומות שיש לגדוע אותו אבל רק הבור חושב שאין צער ברגע שנוטשים אותו. החכמים ששרוים בעצמי שורדים את סוף העולם אבל כל עוד יש גוף יש מצבי רוח**.

* אצל ההודים יש משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר, המוות לא רוצה להיות מוות (”אחוזת אימה מפני ייעודה הנוגד את הדהרמה, נמלטה מוות אל גדות הגנגא ולהר מרו, והטילה על עצמה סיגופים חמורים.” פטר, עמ’ 13) והשדים והאלים ברי החלפה! (”כפי שקודם נהנו השדים להסתכל בפניהן של האלות האלים נהנים עתה להסתכל בשדות.” ויסשטהא עמ’ 163).       

** כמות הגיבורים ההודים שנולדים כשאיזה יוגי קדוש רואה בחורה יפה ופולט זרע שלא מרצון אומרת דרשני. ובכלל שמח בעולם ההודי, שיווה וישנו וברהמה אונסים את אנסויא (פטר, עמ’ 163). החכמים לא מונעים עצמם מנשיהם של חבריהם. לכולם יש חולשות ואף אחד לא קדוש, זה נראה לי אמין.   

נ”ב

מוזיקה לתחילת השבוע, אימראט חאן ובניו בקונצרט (ג’וגלבנדי בשבעה חלקים).    

חובנו לאנשים שדיברו רוסית לפנינו -  סולז’ניצין נפטר באוגוסט והעיתונים נמלאו הספדים על איש גדול שהיה ואינו. הלכתי אל הספריה ושאלתי את “ארכיפלג הגולג” שלו בתרגומו המופתי של יוסף סערוני (הוצאת שוקן 1974). לאחר קריאה ארוכה בשני הכרכים, רשימת הערות בערמת הדפים שהלכה ונערמה ככל שהקריאה נמשכה, והצלבת מקורות מידע אני מוכן לחתום היום על ההצהרה שסולז’ניצין באמת היה סופר גדול מאוד וערום מאוד. אני חושב שהוא באותו קליבר כמו אוגסטינוס*.

הרגישות של סולז’ניצין לשפה ולדיבור יוצאת מגדר הרגיל. שוו בנפשכם, אדם יושב להעלות על נייר את תולדות מחנות הכליאה של בריה”מ (הארכיפלג הוא הדימוי שלו לכך ועיקר הספר הוא בתיאור נהרות הזרימה לארכיפלג, כלומר גלי האנשים שמגיעים לשם. ומבנה הארכיפלג, כלומר, מבנה המחנות ואופן החיים והמוות בהם.) והוא רגיש לשים לב לכך ששמות אלו שעוסקים בכליאה בחקירה ובדיכוי כאילו נוצרו עבור עיסוקם. “בשרות הבטחון בקמרוב, בראשית שנות החמישים היו: התובע טרוטנב (טפיל), ראש מחלקת החקירות המיור שקורקין (חרד לנפשו), סגנו תת קולונל באלאנדין (מרק פיגולים בכלא, הבאלאנדה), והחוקר סקורוחבאטוב (הזדרז-וחטוף). הרי אין להמציא שמות שכאלה!…איני רוצה להזכיר שוב את וולקופיאלוב (עין הזאב) ואת גראבישצ’נקו (גזלן).” (כרך 1 עמ’ 131-132) מג”ב ליסוב “אינו מבליט ראשו כאייל (לוסב) ואינו משוטט כשועל (ליסוב).” (כרך 2 עמ’ 501). הוא טורח לעמוד על מקורות המילה “סובבן” בלהג האסירים (”יש אומרים שמקורה מהסוהרים האוקראינים: “עמוד ועל תסתובב!”, אבל כדאי לציין שסוהר באנגלית “turnkey ” , סובב המפתח. אולי גם הסובבן שלנו - האיש המסובב את המפתח?” כרך 1 , עמ’ 168 , הערה 15). ופיסקה שלמה לאוסטרוג (סוהר), “הכל כלול בצלילי שתי ההברות האלה - גם סטרוגוסט (קפדנות), גם אוסטרוגה (רומח), גם אוסטרוטה (חדות), וגם אוסטורוז’נוסט (זהירות) של אסיר - השרוייה כאן לידינו, ואלו “רוג” (קרן)? הקרן ננעצת, מזדקרת! מכוונת ממש כלפינו!” (כרך 1, עמ’ 354).

הוא גם מקדיש פרק שלם לגנבנים, קרי, הפושעים הפליליים בבית הכלא, אותם הוא מתעב** אבל טורח להסביר את שפתם שחדרה להווי המחנה ומשם לדיבור הרוסי הכללי. הוא מתעמק אחרי פשעי - הלשון של המשטר הסובייטי שממציא פשעים חדשים ויפים כגון הט”א (הערצת טכנולוגיה אמריקנית) הד”א (הערצת דמוקרטיה אמריקנית) וה”ם (הערצת המערב). למה הכוונה? אתה אומר לחברך שמשחת נעליים אמריקנית זו מוצלחת מאוד, שומע אתכם מלשן והופ, אותך לגולאג ואת חברך ג”כ על כך שיש לו חברים כאלו. אלא אם כן יגייסו גם אותו כמלשן***. הוא טורח ועמל הרבה כדי לחבר את החברה הסובייטית אל שורשיה הרוסיים האמיתיים (לדעתו). הא כיצד?       

 *מפתה לחשוב מה היה קורה לאוגסטינוס מהיפו לו היה נולד בלנינגרד לעידן של מד”ב סובייטי.

** “הרי הספרות העולמית כולה שרה שירים לגנבנים! מה כי נלין על פרנסואה ויון, הרי גם הוגו, גם באלזאק לא סטו מדרך זו וגם פושקין הילל את היסוד הגנבני שבצוענים שלו. (וביירון?) אבל מעולם לא שרו להם בתנופת עוז כזו, בדבקות ובעקיבות כמו בספרות הסובייטית!” (כרך 2, עמ’ 327, הודות לו אני סוף סוף יודע את שמו של באלט שראיתי במקרה בטלוויזיה ומאוד אהבתי. “יעלת החן והחוליגאן” של שוסטאקוביץ’.) מובטח שכל מי שיקרא את הפרק הזה יהיה מחוסן עולמית מרומנטיזציה של פושעים. סולז’ניצין מתאר אותן כחיות בעלות “לשון ורודה, שניתנה להם כדי לבלוע את האוכל ולבטא צלילים רוסיים המחוברים למלים חדשות הצורמות את אוזנינו.” (כרך 1 , עמ’ 414). מבילויי הגנבנים, לשחק בקלפים ולהמר על העין (עוקרים את עין המפסיד) או הישבן (נקרא “לשחק תחתיו”, בועלים את מי שמפסיד). להשתמש בסמים (חוויון, סוג של חשיש). לרצוח, לאנוס, ולגנוב מהפריירים (מי שאינו גנב). להתעמר באסירי סעיף 58 (הפוליטיים, כלומר, האינטלקטואלים).     

*** על מה ניתן להגיע לגולאג? על להציע את עיתון פראבדה לעמית עם חיוך שמצביע על כך שאינך מאמין למה שכתוב שם. על האכלת סוסך הגווע ברעב במעט חיטה בחווה המשותפת (גניבה מהקולקטיב). על סירוב להוריד את הצלב מעל חזך (כלומר, נוצרי דתי). יש להבדיל כאן בין גנבנים, שנשאו עליהם צלבים כקישוט והנוצרים האמיתיים. כמו שהגנבנים מקעקעים משפטי הלל לאמותיהם הם גם מתהדרים בצלבים. ומעיר המחבר: “הגנבנים שומרים על פולחן האם, פולחן שיגרתי, שאינו קשור במוסר עצמו”. (כרך 2 , עמ’ 339). ניתן לגווע מרעב וקור בגולאג על תליית מעיל על הפרוטומה של לנין. על קריעת עיתון עם תמונת סטאלין כדי לעטוף פיסות סבון כשאין חומרי אריזה אחרים. על מעשים פליליים כמו אונס, שוד, ורצח קיבלו עונשים פחות חמורים ממעשים אלו! הסיבה, הפושע אינו אשם, זו הסביבה הבורגנית שלימדה אותו לגנוב. ולכן, יש לו סיכוי גדול יותר להפוך לקומוניסט מהאינטלקטואל שפנימיותו רקובה ותודעתו כוזבת. כיצד ממשיכה הסביבה הבורגנית להשפיע גם אחרי שהוקמה חברה סובייטית? מה זאת אומרת, באמצעות סוכניה הבינלאומיים האורבים בכל פינה. השפעת עשורים אלו על החברה הרוסית היתה איומה. אנשים פחדו (ובצדק!) ממלשינים והלשינו זה על זה מתוך כל הסיבות האנושיות האפשריות. כדי להשתלט על דירה (יש מצוקת דיור בערי בריה”מ ומשפחות צריכות לחלוק דירות קטנות בתנאים קשים, מה קל להלשין ששמעת את השכן שתופס לשעות את השירותים המשותפים כי יש לו עצירות מדבר נגד סטאלין). כדי לסלק יריב מקצועי, כדי לסלק יריב רומנטי, כדי להתנקם באישה שמסיימת פרשת אהבים, כדי להתנקם בגבר שנוטש לאחר הריון. כדי לפגוע במורה המעניק ציון גרוע. (אפילו מוסד המשפחה לא הועיל, ילדים הלשינו על הוריהם, בעלים על נשותיהם. והמוירות אכן נטלו את נקמתן. לאיש לפי גמולו, (A Ciascuno Il Suo) ) גם לו היו מרגלים או דיסטנטים אמיתיים שהגיעו אל הגולאג היה זה במקריות גמורה. כמו לזרוק עשר אבנים במקרה ברחוב סוען ולפגוע בראשו של מרגל זר. ומיעוט זעום זה נבלע בין שאר האנשים שהגיעו לשם.

הצאר, המנזר, וקורות הבנייה - 972 עמודים כתב סולז’ניצין ותרגם יוסף סערוני כדי לתעד את הגולאגים ולהוכיח את שקרי משטר בריה”מ. אתמקד כאן רק בשלושה אספקטים שנראו לי חשובים.

הצאר - סולז’ניצין יוצא מגדרו כדי להוכיח שמשטרו של הצאר לא היה איום ונורא כפי שציירו אותו הקומוניסטים (על השאלה מדוע בכל זאת חל שינוי במשטר הרוסי אין הוא עונה, אבל הדעת נותנת שבמקום בו אין בעיות לא חל שינוי). למשל, היחס לאסירים. “שישקובסקי לא עינה את ראדישצ’ב. וראדישצ’ב ידע יפה, שבניו יוסיפו לשרת כקצינים בגברדיה ואיש לא ישבור את חייהם. ואת נחלת אחוזתו לא יחרימו.” (כרך 1, עמ’ 115). האסירים הפוליטיים תחת הצאר אמנם נכלאו (אחרי משפטים פומביים, עם הגנה משפטית ומושבעים. לעתים אפילו היו מוצאים את הנאשם זכאי!) אבל לא נשלחו לעבודת פרך במטרה שימותו, האכילו אותם כראוי, איפשרו להם לתקשר בינם לבין עצמם, היו מסוגלים לשבות רעב ולשאת ולתת עם שלטונות הכלא (תחת הסובייטים שביתות רעב לא הועילו, האכילו בכוח או הותירו להם להתפגר*.) לעתים נדמה שעבור הסופר כל צרות החברה מתחילות במקום בו מעיזים לדבר אל אדם בלשון נוכח (”אתה” ולא “הוא”). “כשהלקו בפרגולים את אסיר הקטרוגה הוותיק זלנסקי, והפשילו מכנסיו, כדרך שנוהגים בפרחח, פרץ הוא בבכי בתא שלו: “החוקר הצארי אפילו לא היה מעז לדבר אלי בלשון נוכח!” (כרך 1 , עמ’ 115). אגב, ב”יסודות להנחיה” (של הכליאה הסובייטית) ב 1920 נאסר לפנות אל האסירים בגוף שני. כשם שבסעיף 49 של חוקת העמל המתקן (1924) נאסר לענות, לכלוא באזיקים, לזרוק לצינוק, לשים בבידוד, ולהרעיב (כרך ב, עמ’ 116) אבל החוקים לא יושמו לעולם ונועדו להיות רק מוצגים לראווה בפני העולם המערבי כעדות להומניות של בריה”מ. למעשה, אי אפשר היה לו לאזרח סובייטי להשיג את ספרי החוקים כדי לראות לפי מה שופטים אותו.  (”לא ראיתי במו עיני, לא החזקתי בידי, לא היתה אפשרות לקנות, להשיג, ואפילו לשאול על ספר החוקים הסובייטי! ” כרך 1 , עמ’ 108 ) רק אחרי 35 שנות קיומם, כשהוחלפו בחוקים חדשים, מצא אותם סולז’ניצין בתחתית של מוסקבה. מישהו נפטר מספרים ישנים וחסרי עניין אלו.                    

מיתוס נוסף שנשבר, כאילו הקומוניסטים סיפקו השכלה לעניים והצאר האכזרי מנע זאת מהם. והנה במשפט מפלגת התעשייה (1931) מואשמים שמונה מהנדסים בחבלנות בתעשיה הסובייטית. מה מתברר? “שמונת תניני האינטיליגנציה הבורגנית - אינם אלא בני דלת העם. בנו של איכר, בנו של פנקסן המטופל בהרבה ילדים, בנו של בעל מלאכה, בנו של מורה כפרי, בנו של רוכל נודד…כל השמונה למדו בתקציב של פרוטות, והרוויחו במו ידיהם להשכלתם…זה נתן שיעורים, זה עבד בקטר. והמופלא ביותר: איש לא חסם להם את דרכם להשכלה! כולם סיימו כהלכה בתי ספר ריאליים, אחר כך נכנסו למכונים טכניים, נעשו פרופסורים בעלי שם.” (כרך 1, עמ’ 304).

ולא רק זה, לאחר שהרסו את החקלאים העצמאיים וריכזו אותם בחוות קולקטיביות רחוקות מהאדמה שהכירו, אחרי שהזיזו בכוח הזרוע עממים ממקום למקום ברחבי בריה”מ כדי למנוע התקוממויות לאומיות, אחרי ששפכו מליונים של רובלים על חקלאות קולקטיביסטית - עובדה היא שהיה יותר יבול ברוסיה בשנת 1913 (תחת הצאר!) מאשר ב 1952 ** (כרך 2, עמ’ 264, הערה 6). אפילו בימי הכיבוש הטטארי “היו האסמים מלאים בר, השדות עמוסים אלומות, הגרנות שופעות דגן ומלאי לשנים ארבע כפול עשר” (אבראמיי פאליצין) (כרך 2, עמ’ 121, הערה 5). צא וראה כמה הזיק סטאלין לרוסיה שאפילו תחת הטטארים היה יותר אוכל.   

*  דבר אחד נותר קבוע, גם בזמן הצארים וגם בזמן הסובייטים רוב האסירים בכלא היו אנשי עמל, כלומר, עניים. (כרך 2, עמ’ 100, הערת שוליים).  

** בדומה לפרימו לוי גם סולז’ניצין טוען שהתוצרים של עמל הכפיה שהושג במחנות הם חסרי ערך כי אנשים מורעבים וחסרי תקווה לא יכולים לעשות תוצרים משובחים. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם רשימת המפעלים שהוא עצמו מביא (כרך 2, עמ’ 449-451). האסירים חפרו את תעלת הים הלבן (1932), סללו מסילות ברזל לאורך הגבול הפיני והפרסי, בנו בתי חרושת, את האוניברסיטה המוסקבאית ע”ש לומונוסוב (חה! איזה בידור, לו רק היה לומונסוב יודע על כך!), בניית כמעט כל האובייקטים של התעשייה האטומית, כריתת עצים לייצוא וצרכים פנימיים, הפקת זהב בקולימה. וזהו רק מעט מזער. מכאן שפרימו לוי ודומיו טועים, ניתן גם ניתן לנצל עמל כפיה לתוצרים סבירים (יצוא עצים! טוב מסביר! ) ואפילו להשתמש בו לצמיחה כלכלית. אבל הצמיחה הזו לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן יש זרם אינסופי של עבדים וכוח הדיכוי הוא בלתי מוגבל. 

המנזר -  סולז’ניצין מתאר את מנזר סלובוקי (Solovetsky) שבים הצפוני כמנזר נוצרי פורח. קהילת הנזירים חיה לה על האי ומקיימת משק חקלאי משגשג, דגה מליחים (הסובייטים מסלקים את הנזירים הדייגים מהאי ב 1930 ומאז איש אינו מצליח למצוא בים את הדג), וצוברת חפצי אמנות נוצריים. נכון שהם גם משרתים את הצאר כסוהרים אבל הסופר מתאר אותם בצבעים לוהבים כחברה כמעט מושלמת אותה מחריבים הסובייטים שמשתלטים על המנזר והופכים אותו לחלק מהארכיפלג*. סולזניצ’ין מתגלה כאן כאדם דתי מאוד ושמרני מאוד. לדידו, ערכי הנצרות הם הערכים הטובים שיש לחיות לפיהם והחברה ראוי לה להתנהל כשילוב ידיה של האצולה והכנסיה. הוא רואה באליטיזם ובחסידות נוצרית עמוקה את הפתרונות הנכונים לניהול החברה הרוסית. בכך אין הוא שונה מהרבה אחרים. גם אני (אישית) רואה הרבה ערכים חיוביים בחברה הדתית ומתגעגע לאספקטים (ספרותיים) מסויימים של חברת המעמדות הישנה. אבל כשיהודי פולני בישראל מתרפק על האצולה הפולנית יש בזה סוג של הומור עצמי מובנה (אפילו אם זה לא מודע). הרי אנחנו מעולם לא היינו ולא נהיה חלק מבשרה של שכבה זו**. אצל סולזניצ’ין יש תחושה שהוא באמת מאמין שזה אפשרי לחזור לאיזה שורש - נשמה של רוס העתיקה. במובן זה הוא קצת מזכיר את ג’פרסון שחלם על אמריקה אגררית ללא העיוותים של העולם הישן. אבל ג’פרסון, איש ערום גם הוא, לא היה צריך להתמודד עם תחנת החלל מיר וקוקה קולה.             

* אבל חלק מוזר מאוד, לצד האסירים החוטבים עצים יש מדען בשם דגטיאריוב, מנהל בית הגידול הדנדרולוגי, המגדל עצים אקזוטיים בקוטב (!!!) כדי להוכיח שבבריה”מ ניתן לשנות את סדרי העולם. לצדו פועלת גם משלחת ארכיאולוגית שנוברת באדמת המנזר כדי להכיר את העבר הרוסי, מודפס עיתון, מתפרסמים מחקרים בחיי הטבע של האי. מוזרות זו, ברבריות רעב ואימה לצד חממות, מדענים, ואפילו תיאטראות (!!!). דומה לי שיש בה מפתח להבנת הייחוד המוזר של בריה”מ. בבית הכלא פריסנייה-האדומה מקים המפקד מאמולוב תיאטרון וחברו מהמחנה הביסקודניקובי מקים גם הוא תיאטרון והם ופמלייתם מבקרים זה בתיאטרונו של זה. תיאטראות מתקיימים גם בוורקוטה, נורילסק, סוליקאמסק. השחקנים הם אסירים (וכותב סולזניצ’ין, האסיר צריך ללבוש שתי דמויות, זו של איש חופשי, וכאיש חופשי לגלם דמות בתיאטרון). בתמורה לעבודתם הם משוחררים מעבודות כלליות. הפסנתרן מיכאיל גרינוואלד טועה פעם בנעימת הליווי לזמרת ומאמולוב כולא אותו בצינוק לעשרה ימים, שם חלה. הזמר וואדים קוזין מנסה לתלות את עצמו, אבל מורידים אותו מהחבל.         

** המשורר היהודי יוסיף ברודסקי ניסח זאת יפה כששאלו אותו אם חשב, כמו סולזניצ’ין, לכתוב מסה על איך ניתן להציל את רוסיה. “מובן שלא, בכל מקרה לא הייתי זוכה להקשבה, הרי אני יהודי.” (יורם ברונובסקי, “מכתבים מדומים”, עמ’ 215, הוצאת כרמל 2002). המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה ניסחה יפה ביקורת מהוקצעת על האצולה הפולנית: “במקום כלשהו קראתי על משתה שערך סנאטור מגנואה לכבוד קארל הרביעי לבית האבסבורג. הכלים היקרים מהם הואיל הקיסר לשתות ולאכול הושלכו אל הים לקול תרועת חצוצרות. בים נפרשו רשתות לא נראות שבאמצעותן נשלו האוצרות ממצולות ביום למחרת. אצלנו חסרו רשתות כאלה, גם ממשיות גם מטאפוריות. מחוותינו היו רציניות מדי.” (”קריאת רשות”, הוצאת חרגול 2005, עמ’ 82-84 , בתרגום רפי וייכרט).לתיאור יוצא מן הכלל של הבורגנות היהודית-פולנית בארץ ישראל מלפני דורותיים ראה “פאני אירנה” מאת סילבי קשת (”חץ מסילבי קשת”, עמ’ 19-26 , הוצאת שוקן 1969). הנה פנינה אחת: “הפולנית שלו אומנם איומה, וולגארית, אידישיסטית. כמו אצל כל הז’ידים. אבל מה אפשר לצפות ממנו? היא מאוד גאה שאומרים לה: פאני אירנו, את מדברת קינגס פוליש.” (עמ’ 21).   

קורות הבנייה -  הסופר מתאר איך מפרקים בתים ישנים ברוסיה ומוצאים שקורות העץ שנעשו בימי אבותינו כל כך יבשים וטובים שמשתמשים בהם לבנייה בהווה הסובייטי ומנגיד זאת לאיכות הבנייה הירודה בבריה”מ. זו חלק מהמגמה הכללית של סולז’ניצין לפיאור העבר ופסילת ההווה. מגמה זו משתלבת עם התיאודיציה (צידוק הדין) החזקה שלו. בחלק הרביעי של החיבור, “הנפש וגדר התיל“, מתעלה סולז’ניצין לגבהים רגשיים ודתיים מפעימים*. הכלא נעשה מעבדת זיכוך בו הסבל והרעב והניתוק מהחיים הקודמים מאפשרים לאדם לצחצח את נשמתו ולהגיע אל הכרת האל (הנוצרי).

ניתן להשוות זאת לשני מקרים שהוא מתאר בעולם מחוץ למחנות. לאחר שמחוסל המכון לתרבות הבודיסטית בבריה”מ (העובדים הבכירים נאסרו, המנהל שצ’רבאטסקי נפטר) בא תלמידו של המנוח קליינוב ומשכנע את האלמנה למסור לידיו את כתבי היד של בעלה, אותם הוא מפרסם כשלו ובונה לעצמו שם עולמי כחוקר. במקרה השני חוקרי קוטב (”שם רגילים היו ענקי ג’ק לונדון** בהירי עיניים לעשן מקטרת שלום” כרך 2 עמ’ 488 ) מסגירים לידי הבולשות את מנהל התחנה באשמת חבלה. כלומר, אפילו האליטה החילונית (חוקרי דתות וקטבים) אינה מסוגלת לעמוד בפיתוי כי היא מעורבת עם העולם החיצוני המושחת ופחדיו. בכלא לעומת זאת הכל הופסד, הכל נגמר. ולכן, לפי ההגיון הדתי שלו, זו הנקודה בה עולים באמת. מי שמפסיד את הכל הוא זה שהרוויח את הכל.

ההשלכה המביכה היא שהמחבר מודה לאלוהים על כך שזכה להיות בכלא ולסבול. קרי, ההבדל היחידי בינו לבין הדמות שאורוול כלא ב 1984 הוא שהדמות של אורוול לומדת, אחרי שמענים אותה מספיק, לאהוב את האח הגדול (נניח, סטאלין). ואילו האיש האמיתי סולזניצ’ין לומד לאהוב לא את סטאלין (הוא מתעב את סטאלין) אלא את אלוהים. האח הגדול המקורי. אחרי שמפרקים את מחנה הריכוז מוצאים קורות בניה של רגש דתי רוסי אורתודוקסי ובזה, לדעתו, צריך להשתמש. כמו שאוגוסטינוס ממליץ לנו, אחרי מניפולציות רגשיות אפקטיביות לא פחות, להיאחז בעץ הצלב כדי לשרוד את שטפון החיים.                   

* “מאותו זמן עמדתי על האמת הצפונה בכל הדתות. הן נלחמות ברע הצפון באדם (בכל אדם). אין אפשרות לעקור כליל את הרשע בעולם, אבל ניתן לצמצמו בכל אדם. מאותו זמן הבנתי את הכזב שבכל המהפיכות. הן משמידות רק את נושאי הרע בני דורם (ומתוך חופזה קוטלים גם את נושאי הטוב) ואילו את הרשע - במובהק - יורשים הם לעצמם.” (כרך 2, עמ’ 468).

** יש כאן משהו מטריד, ההבלחה הזו של ספרות בטקסט היסטורי של עדות. הבלחות דומות מתרחשות לאורך כל החיבור (אורוול מוזכר גם הוא). גם פרימו לוי מצטט את דנטה (ובעיקר את נאום אודיסאוס בשאול). אבל דנטה ואורוול איכשהו משוריינים, מכובדים, פתאום ג’ק לונדון. מה הלאה? קארל מאי?

עמוד האמת וההבטחה -  במובן זה סולז’ניצין ממשיך מסורת פילוסופית - מיסטית שמתחילה בולדימיר סולוביוב ( חמוטל בר יוסף תרגמה חלק מכתביו לעברית). ועוברת דרך פאבל פלורנסקי  סוג של מיסטיקה נוצרית כמעט קאתרית (שאיפה לחזור לחיי השליחים, לקהילה הנוצרית, הערצת הנשיות והחוכמה בדמות סופיה) שספוגה באהבה אנושית עולמית והרבה מאוד פאנתאיזם. (ספרו של פלורנסקי, “עמוד האמת וההבטחה”, תורגם לאנגלית ונמצא ברשת לקריאה חינמית.) הדבר מעלה בי המון אי נעימויות. יש פה התנערות איומה ממשהו שאסור להתנער ממנו. לומר שהגולאג הוא רצון האל (מונותאיזם) זהה לטענה שאנו בסה”כ קוצרים את תולדות מעשינו בחיים הקודמים (הינדואיזם, בודהיזם). מדובר בבניין של פיגומים דמיוניים כדי להחזיק פסל ענקי במקום, שלא יתפרק. אני מוכן לקבל את מהימנות הפיגומים (שורדים באופן מרשים מזה דורות רבים) אבל איני מסוגל לכרוע אפיים לפסל זה. אני חושד שהוא חלול מבפנים. האנשים שבאמת ובתמים מאמינים בכך מפחידים אותי. מדובר בסוג של תוכנה נפשית שיש לאנשים שמסוגלים למנוע מילדם טיפול רפואי כי הם מאמינים שרצון האל הוא שיגבר. יש משהו לא נעים באופן בו סולזניצ’ין מנתב את כישרונו הספרותי וההיסטורי לשם כך, כלומר, סטאלין רצח מליונים, המסקנה: תהיה נוצרי פרובוסלאבי - מיסטי ואז יהיה לזה משמעות. אני מאמין בכנות שלו, ואני חושש ממנה. וארלאם שאלאמוב איכשהו נראה הגון יותר בהקשר זה.  

בספרו של פלורנסקי הוא טוען שברוסית המילה “אמת” (istina) היא משורש est (היות, to be ). ולכן המושג “אמת” ברוסית גורר עמו את המשמעות של מה שקיים במציאות המוחשית כניגוד למה שדמיוני. (istyi, istinnyi ,istovyi , נכון, אותנטי, אמיתי). והיות והמציאות היא אחת האמת חייבת להיות אחת.

חברה דוברת רוסית העירה לי שכמו כן קשה מאוד לומר ברוסית “אמיתויות” , כלומר, ריבוי של סוגים שונים של אמת שיש להם מעמד זהה*. ברוסית נשמע נכון יותר לומר שיש אמת אחת. במילון השפה הרוסית של דאל כתוב: “איסטניה היא כל מה שמהימן, אותנטי, מדוייק, נכון, מה שיש.” בפולנית המילה מקבלת גוונים נוספים. istot-a משמעו קיימות ו istniee משמעו להתקיים במלאות, באמת. 

אני לוגם עוד ספל קפה נמס עם אחד סוכר חום ומתבונן במנורת הכתיבה משתקפת בזגוגית השחורה של הלילה. עמלם של הדורות הקודמים מאיר את החדר. הידד למתרגמים מוכשרים כמו יוסף סערוני שמתאמצים לתרגם סלנג סובייטי וניבים רוסיים של סופר גאוני.  הידד לסתיו שמתקרב ומפיג את החום. מי יודע אילו פלאים החורף רטוב האצבעות וסבא כפור מצפינים באמתחתם?            

* אותה חברה הוסיפה שאולי זו הסיבה שאין ברוסית מושג מקביל ל”אתגר” ו”מאתגר”. ריבוי אמיתויות יוצר אתגרים מאתגרים. אם יש רק אמת אחת טוטאלית, אורגנית, שרק דרכה חיים במלאות אז אין אתגרים ליישב. יש בחירות קשות לעשות שאחרי זה צריך לשרוד אותן.                 

כרטיס האונייה של אבולעפיה - ומצאנו בספר “אוצר עדן גנוז” לר’ אברהם אבולעפיה את עדותו על עצמו ש: “שנתיים ימים לאחר פטירת אבא מארי ואני בן יוד שנה (הוא בן עשרים, השנה היא 1260) ורוח ה’ העירני והניעני ואצא משם ואבוא דרך ישרה לארץ ישראל בים וביבשה ודעתי היה ללכת לנהר סמבטיון.” הרמתי את הראש מחוברת הלימוד ושאלתי את הפרופסור מה קרה לאחר מות אביו של אבולעפיה. האם הירושה שקיבל איפשרה לו לנסוע לא”י? ממה התפרנס כשנדד ביוון ואיטליה ולמד את מורה נבוכים של הרמב”ם ואת ספר יצירה? הפרופסור חייך ואמר לי שאין לנו היסטוריה כלכלית של המקובלים כי אין לנו תעודות כתובות ממה הם התפרנסו או איך הם חיו. הדבר הכי קרוב לזה זה היומן של ר’ חיים ויטאל “ספר החזיונות” שבהוצאה השלמה של משה מ’ פיירשטיין כולל גם חומרים שצונזרו ממהדורות קודמות*. אבל גם זה אינו פירוט של מקור ההכנסות של אבולעפיה או הרמח”ל או תיעוד ממה התפרנסו כותבי ספר הזוהר. יש לנו את מה שכתבו כדי לפרש טקסטים קבליים קדומים יותר, כמה מכתבים בהם הם מתנצחים ומחרימים אלו את אלו**, ואם יש מזל תיעוד חיצוני של מספר יהודים מקובלים בסיטואציות מסוימות. אבל אין לנו תיעוד של בתיהם הפרטיים של המקובלים או מה הם נהגו לאכול כי אנשים בדרך כלל לא כותבים על מה שמובן מאליו בזמנם. ספר הזוהר בהכללה נוקט בעמדה שיש לעזור לעניים כמה שניתן, אבל זה לא אומר בהכרח שמחברי הספר היו עניים בעצמם.  

* את זה הפרופסור לא אמר ואני הקטן מוסיף על דעת עצמי. כנראה שבמהדורות הקודמות לא ידעו איך לאכול את זה שהמקובל הגדול ר’ חיים ויטאל מתאר איך המלאך צדיקא”ל נכנס בגופה של נערה ואומר לנוכחים שליהודי דמשק אין חלק לעולם הבא כי הם “עושים עבירות עם גויות ואשת איש ומשכב זכור זולת עבירות אחרות” ומנה (המלאך) את כולם…אליהו חפץ ובני גאנדור ובן קוריידי ואברהם מוציירי שוכבים עם גויות. ובת קומיירי המשומדת מזנה עם יהושע קוריש והרבה אנשים אחרים. ור’ יעקב מונדיס רובע את נתן כולייף, ועתה נתן לו בתו ועדיין מזנה עמו…והנה ליל שבת שעברה שכב תלמיד חכם הנקרא בעדת הספרדים “חכם” עם גויה אחת בגובאר.”  (שם, עמ’ 66-67). כלומר, לא רק שמלאך יכול להתלבש בגוף אנושי כדי לשוחח עם יהודים ולהעביר להם אינפורמציה על מי רובע את מי אלא שחיי הקהילה שנחשפים כאן הם אנושיים מאוד, קרי, רחוקים משלמות, לא קפואים. היהודים, אבוי, אינם מנותקים מסביבתם.     

**  רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב”א) כותב על אבולעפיה שהוא לוקח הכתובים ודברי החכמים ומערבב את זה עם גימטריאות ודמיון כוזב. אבולעפיה כותב באגרת “וזאת ליהודה” שבעלי הקבלה הספירית (אלו שמאמינים שאילן הספירות מייצג נאמנה את המציאות האלוהית) אינן שונים בהרבה מהנוצרים שטוענים שהאל הוא שלושה באחד, רק שבמקום שלושה יש להם עשרה באחד. רשב”א, שלמד מרבי משה בן נחמן (הרמב”ן) הוא כמובן מקובל ספירי שכזה.

המנון רגאיי מהמאה השניה לספירה - מלילה הלנר - אשד מביאה דוגמאות נוספות* מהספרות העולמית לחווית ההתעוררות משינה אל הערות שהמקובל עובר כשהוא מקבל את הסודות. אחת הדוגמאות היא המנון הפנינה הגנוסטי שתרגם אמיר אור: “וגם כתבו אלי השרים וכה הודיעוני / מאת אביך מלך המלכים ומאת אמך גברת המזרח / ומאת אחיהם המשניים להם לבננו אשר במצרים שלום / קום והקיצות משנתך / ושמע אל דברי האגרת, וזכרת כי בן מלכים אתה...” כשקראתי את זה התחלתי לזמזם את זה באנגלית ג’מייקינית כי זה מתלבש על זה כל כך נכון.( Haile Selassie, King of Kings)  אתם מבינים חברים, כשגרגורי אייזק  שר על אחות לילה . הוא יעני לא רק מתכוון לאישה אמיתית אלא גם לצימאון ( Tanha) ולב שבור**. 

* “ונהר יוצא מעדן” , עמ’ 254-255. יוחנן גרינשפון תרם תרגום מהבהגוואד גיטה: “זה אשר הוא לילה לכל היצורים / בו ער השולט בחושיו / וזה אשר בו ערים כל היצורים / הוא הלילה עבור החכם הרואה באמת.”  

** “כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם.” (ר’ דב בער ממזריטש).

המרקסיסט והפרוידיאני נכנסים כדי לשבת על שולחן הכתיבה שלי ומקמטים את המילים האלו -  איך זה יכול להיות, שואל הפרוידיאני ומעשן פייפ ריחנית, שהעניים תמיד רוצים להיות בני ובנות מלכים דווקא? להיות ילדים של אלוהות מיטיבה וחומלת שתאהב אותם ללא תנאי ותעשה להם דיגי דיגי מתחת לסנטר? ואיך זה יכול להיות, מהמהם המרקסיסט מתחת לזקן העבות שלו כשהוא הופך את המקרר בחיפוש אחרי כוסית וודקה קפואה, שבסוף תמיד מגיעים לחומריות הנלעגת משהו. גזירות נייר שהוצמדו בחוט מעל לצירופי שמות ההוייה בשער ספר יצירה כדי שיהיה אפשר לסובב אותן ולקבל צירופים מקריים בקלות כדי למדוט עליהם. מפות מצויירות של ערוצי הנאדיס או אינדקס השדים דוברי הלטינית. דברים שאינם קיימים. אתה יודע למה היוגי תמיד יושב בלוטוס ומרגיש חכם? כי הוא הצליח להתחמק מעבודה. כמו הרבנים שכילו ימיהם בלימוד חסר שחר של סוגיות תלמודיות דמיוניות והכמרים שכרעו ברך בחמש בבוקר לצלמי הבתולה לפני דייסת הבוקר. הרי מישהו מבשל את הדייסה, מישהו צריך לייצר את הגומי למזרוני היוגה. מישהו במפעל המחרטות חייב להכין את הדוד החשמלי שמחמם את המים למקלחת אחרי אימון יולי בשתיים בצהריים. ותגיד לי, זה לא קצת מוזר לקרוא ספרות דתית שעוסקת כל כך הרבה בחורים, חורים צרים, והרחבת חורים*?  פרוייד מעביר את הפייפ ומרקס מריץ שוטים של וודקה כשפתאום מופיע ג’ורג קרלין זצ”ל ואנחנו מדברים קצת על שפה נכונה ושפה שמכסה את המוח בשכבת שומן. מה מסתתר מאחורי אקולוגיה, ומה מאחד אותנו. ומתישהו קרלין צריך ללכת לגן עדן**, פרויד ומרקס הולכים לחפש אקשן על הים, ואני שם את ראגה מאלקונס. כי קרלין צודק, אבל רק להיות צודק זה לא מספיק.                   

* תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, “שמואל אבן תיבון מגדיר את גילוי הסודות כהרחבת נקביהן של משכיות הכסף המכסות על תפוחי הזהב.” (הלנר-אשד, שם, עמ’ 221, הערה 49).   

** יונתן גפן מקבל ח”ח על האיזכור של קרלין ז”ל בסופשבוע היום, יום העצמאות האמריקני.           

“לבכות בכי הגון ואז לפתור ארבעה תשבצים בשביל להרגע” - האור מהכוכב של קוונטין קריספ (Quentin Crisp) לא כל כך הגיע לישראל מסיבות ברורות. מדובר בדמות מאוד שולית בחיים התרבותיים של אנגליה וארה”ב שעיקר תהילתה היה בין שנות הששים לשמונים בהן היה מעין תיאו מיינץ עבור שני קהלים חשובים. הראשון, קהילת הבוהמיניים והאינטלקטואלים הליברלים בעולם דובר האנגלית. והשני,  הקהל ההומו-לסבי שהחל לפתח באותן שנים מודעות פוליטית והיסטורית. קוונטין החל את דרכו בגיל מבוגר יחסית. את ספרו הראשון, “משרת ציבור בעירום” ( 1968 ) פרסם כשהיה בן ששים בו שטח את חייו הייחודיים והאמיצים כהומוסקסואל מוחצן (כולל צעיף משי צבעוני, לק על הציפורניים, ושפתון) בלונדון של תחילת המאה. האומץ בבחירה זו מצד אדם שלא היה עשיר (ועוניו של קריספ מופיע, ללא מרירות, כעובדת חיים מפוקחת בכל כתיבתו*) או מחובר היטב לאנשים הנכונים כמעט בלתי נתפס. אומץ זה לא נעלם כשזכה לפרסום (אם כי לא לרווחה כלכלית). למרות ששמח מאוד על הקשר לקהילה הצעירה והמיליטנטית שראתה בו שריד אריכיאולוגי חשוב ונכס תעמולתי ( “היו אנשים כמונו גם בזמן הבליץ והם שותים תה עם תחתית בדיוק כמוך סבתא!” ) לא הסכים שלחיי מין יש ערך פוליטי מלבד השאיפה לשוויון אזרחי וסלד מכל גילוי של ניכור ואלימות כלפי חברת הרוב. הוא העדיף במוצהר לחבק בחזרה את העולם הגדול יותר של חברת הרוב ולעסוק גם בדברים אחרים שנראו לו חשובים ג”כ. כמו העלמותם של סטנדרטים למהי התנהגות טובה בחברה המודרנית (”נימוסים שמימיים” 1984 ).

זהו נושא מרתק כל כך כי קריספ נוגע כאן בנקודה רגישה מאוד, איך נורמות חברתיות משתנות ומדוע הן משתנות. טענתו המעניינת ביותר, לדעתי, היא שהחברה המערבית לא נעשתה ליברלית או פתוחה יותר משהיתה אלא שהצעירים ניצחו את המבוגרים והערכים שקשורים לנעורים נעשו, החל משנות השבעים, ערכי-מפתח. האנרגיה האינטנסבית של הנעורים והעניין הפתוח והמוחצן במיניות נעשו המודלים השולטים בתרבות הפופולרית וכך, לטוב ולרע, דנו את מרבית האנשים לתרבות של אי נחת. כי אנרגיה היא מצויינת כל עוד יש לאן להפנות אותה (לא תמיד יש). והנעורים מתישהו נגמרים (ואז מה עושים?). הצעתו של קריספ היתה לפתח נימוסים נאים. לא במובן של חנה בבלי (היכן יש למקם את המזלג ומהו אופן הצגתו הנכון של מעסיקך כשהוא מבקר אותך בביתך בעת מסיבה) כי אלו אופנות, אלא במובן של השגת רצוננו מבלי להראות כחזירים מוחלטים. מרבית העצות הקריספיאנות נראות מובנות מעליהן לרובנו. להתייחס לזמנם של אחרים בכבוד. להיות חביבים וסימפטיים כמה שאפשר. לראות בבני אדם אחרים קורבנות כמונו לשרשרת אירועים בלתי מובנת. קריספ גם לא מסתיר מהו המחיר של חיים של חביבות תמידית לכל וללא תנאי. צורך עז בהתבודדות בחדר כדי לטעון מחדש את המצברים וויתור על זוגיות. הנימה שעוברת כחוט שני בכתיבתו של קריספ** היא מלנכוליה עמוקה. מין אינו עסק כל כך חשוב או מעניין בסופו של דבר, אהבה (בניגוד לידידות) דינה לאכזב, האדם במצבו הטבעי הוא יצור מחריד שיש לרסנו ולהסתירו באיפור של התרבות. המוות אורב תמיד (בזמנו הפחד הגדול היה מלחמה גרעינית בין - גושית) ולכן על האדם התרבותי לשמור על שיחה טובה ולהגיש את התה המשובח ביותר גם בנסיבות אלו. להבין שאינו זכאי לבעלות על גופו או זמנו של אדם אחר. להתחשב באחרים. בסופו של דבר, טוען קריספ, עדיף להיות נכה מנומס על פני אדם בריא וגס רוח. במקרה של קריספ אנשים טובים שפגש בדרכו הוקסמו ממנו ואיפשרו לו לפרוץ מבעד לעוני ולניכור, אבל איני בטוח עד כמה אני מסכים עמו בנקודה האחרונה. אדם בריא אמור, לפי דעתי, להיות מסוגל לעבור בין מצבים (נימוס וגסות, פחד ואהבה). לא לכלוא את עצמו מאחורי מסכה ולהסיר אותה רק כשהוא לבד. למרות זאת, כתיבתו מצטיינת באותה איכות שיש לאנגלים שנולדו בתחילת המאה כשהם מניחים עט על הנייר. קחו למשל את המשפט הבא: “כתחליף לרומנטיקה מוצעות לנו היום סטיות מכל סוג אפשרי. תחליף זה רחוק מלהשביע רצון. הפסול בפורנוגרפיה הוא נסיונה המוצלח למכור את המין במחיר גבוה יותר משוויו האמיתי.” (עמ’ 64, נימוסים).                          

* למשל, “לעולם לא אזלזל בשום ספר שיוצא לאור משום שהוצאה לאור עולה כסף. וכסף זה דבר קדוש.” (”איך להעשות לבתול” 1981). מבחינה ספרותית יש לקריספ מקבילה עכשווית לפריצה מאוחרת, פרנק מק’קורט (”האפר של אנג’לה”). מעניין לציין שהאיריות של מק’קורט מקבילה להומאיות של קריספ לצד זהות התמות שלהם. (חווית העוני בארץ המוצא, העדפה ברורה של החירות והשפע האמריקאי על העולם הישן, כתיבה אישית לחלוטין ללא יומרנות או הטפת מוסר). ושהמחלקות ללימודים אירים התפתחו לצד המחלקות ללימודים קווירים ולימודים אפרו-אמריקניים. כולם רוצים להיות חלק מהמיעוט.

** The Naked Civil Servant  Penguin Group

First published 1968, current edition 1997

How To Become a Virgin - St Martin’s Press 1981

Manners from Heaven - Hutchinson 1984                

סנוב, אליטיסט, סוטה, מרגל -  אני קורא עכשיו ביוגרפיה* על אנתוני בלנט (Anthony Blunt) שהיה היסטוריון אמנות חשוב ומרגל עבור הסובייטים שנחשף תחת מרגרט ת’אצר ב 1979. התחלתי לקרוא בגלל שעניין אותי לדעת איזה תפקיד שיחק בלנט בגילוי מחדש של הצייר ניקולה פוסין (Nicolas Poussin). והסתקרנתי מהשילוב החי המיוחד הזה של סטריאוטיפים. אינטלקטואל אמנותי שבאמת בוגד במולדת. בוגר בית ספר פרטי ואוקסברידג’ שמשרת את בית המלוכה כבלדר ומשגיח ציורי המלך באוסף המלכותי (Surveyor of the King’s Pictures) שמשרת את הקומוניסטים. במהלך הקריאה גיליתי בונוס, ההיסטוריה של מכון וורבורג בלונדון לאחר מות וורבורג והמעבר מגרמניה. במקום בו ספרו של גומבריך מפסיק הספר של קרטר מתחיל. פריץ סאקסל ורודי ווויטקובר (Rudi Wittkower), שרק הסתמנו כיורשי הספריה בסוף הסיפור של וורבורג מתפתחים כאן למלומדים גדולים שמטפחים את בלנט הצעיר לחוקר אמנות מרשים. למרות למדנותם הגדולה מצבו של המכון, ושל חקר האמנות באנגליה באותן שנים, בכי רע. מעלה חיוך לקרוא כיצד קנט קלארק הגדול התפטר מתפקיד משגיח ציורי המלך כי הטקסים בחצר המלוכה שיעממו אותו והעבודה היתה בהתנדבות (ללא שכר). הגמול של משגיח תמונות המלך היה יוקרה חברתית ומגע אישי עם האצולה הבריטית, שמלכה ג’ורג החמישי כל כך לא אהב ציור מודרני שהתקיף ציור של סזאן עם מקל ההליכה שלו (עמ’ 304).      

הקריאה מחברת כמה נקודות שלא הייתי עולה עליהן לבד. ראשית, עד כמה קסם הקומוניזם בשנות העשרים והשלושים היה אמיתי. הסיסמה של אותן שנים בקרב הסוציאליסטים היתה “עוני בלב השפע” וצעדות הרעבים אל לב אוקספורד וקמברידג’. בהן עניי אנגליה מעדו אל תוך חדרי האוכל המפוארים והסטודנטים נוכחו שקיבתם של אחיהם ללאום כל כך מצומקת שהם לא יכולים לאכול את הביצים שהסטודנטים נותנים להם. זיעזעו את הלב. בריה”מ, כפי שתעשה קובה של פידל, וויטנאם של הוויטקונג, ועיראק של סדאם, תזמין אינטלקטואלים צעירים אליה כדי שיראו כמה המהפכה מוצלחת. לכך יש להוסיף את ההשפעה האדירה של מלחמת האזרחים בספרד, בה נראה היה שהדמוקרטיות המערביות שבעות רצון להפקיר את ספרד לכוחות הפאשיסטים ורק בריה”מ מושיטה סיוע ללוחמים. בספרו “מחווה לקטלוניה” מתאר ג’ורג אורוול את תחושת השמחה כשהאנרכיסטים הקטאלנים משחררים את ברצלונה והדגלים השחורים מתנוססים בגאון ובבתי הקפה המלצרים והלקוחות מדברים אחד לשני במילים “חבר” ו”חברה” במקום “אדוני” ו”אתה”. אותו אורוול גם כותב על הספקות שחש לאחר שמחה זו כשהבין כמה היא תלויית גיל. כי שחרור ברצלונה לא הועיל לאנשים מבוגרים שהיו צריכים טיפול שיניים או להחליף עדשה במשקפיים. החזרה לאנגליה היא לא רק החזרה מהתבוסה אלא חזרה אל מקום גשום ואפור בו הכסף שווה משהו. בלנט, בניגוד לאורוול וקונולי (Cyril Connolly) שלחמו בפועל בספרד, מעולם לא חווה את האכזבה הזו בין מימוש של אידיאלים פוליטים וחוסר היחס בין מימוש זה והתנאים החומריים של הייצור והחלוקה שאינם משתנים באותה קלות. הוא נשאר היכן שנוח ומדמיין את עצמו כאוצר האמנות של המהפכה. כותב מאמרים על שימוש במלט אפרורי כמדיום החדש של ההמונים (עמ’ 147) ומסביר שפיקסו הוא ענק בתוך מקדש האמנות, אבל פיגמי במציאות הגדולה יותר של החברה. את זה הוא כותב מול גרניקה. את הזמן שלו בבריה”מ בלנט מבלה בהרמיטג’ בהתבוננות על ציורי פוסין בקולקציה. הוא נעשה מרגל, ומרגל מוצלח, כמעט במקרה. הרושם שנוצר הוא שהריגול התחיל אצלו כביטוי לסימפטיה אמיתית לקומוניזם והפך להיות משהו אחר. אולי יריקה אלגנטית וסודית בפרצוף הממסד שעליו השתייך כל כך? אולי ביטוי לשאיפה להרס עצמי? מה אפשר לומר על בנאדם שכשהוא נחשף כמרגל אומר לאחיו: “אני מקווה שתודה שאני שחקן טוב מאוד.” 

אבל קשה לא להרהר שנית בקדושת הרכוש הפרטי ואוספי האמנות כשקוראים איך בלונדון המורעבת של לאחר המלחמה (וקורבן הבריטים הרגילים לניצחון על החיה הנאצית ראוי ליחס רציני יותר מצדנו, הישראלים) בה מגישים במסעדות בשר עורבים כבשר אווזים שולח בית המלוכה האנגלי את בלנט כדי שיביא מבתי האצולה הגרמניים שכיות חמדה לפני שיפלו לידי האמריקנים או הסובייטים בחלוקה של אירופה. מרקס כתב שהבורגני הוא מי שיזדעק אם יפגעו בפסל עתיק אבל יחלוף על פני הקבצן ברחוב בבחילה קלה. קונפליקט לא פתור בין האהבה לחפצים והאהבה לאנשים. זה סטייה, וזו סטייה מסוג אחר.       

 * Anthony Blunt - His Lives by Miranda Carter Macmillan 2001, 590 Pages 

“מפקחת קצבאות ישנה” - אישית, אני חושב שזה מאוד חביב שסו טילי נעשתה סוג של מיני-סלב בעולם האמנות אחרי שלוציאן פרויד צייר אותה. אגב, אני היחיד שזוכר את התערוכה שעשו לו במוזיאון ישראל בירושלים? אני לא חושב שהציור הזה הוצג שם אבל מי שילך לטייט בלונדון לא רק שיראה אלא גם יוכל לשמוע באוזניות של המוזיאון את הדוגמנית אומרת את דעתה על הציור. מי אמר שהמרקסיזם המאוחר לא משנה את העולם.   

האנגלי השלישי, ההודי הרביעי - נער מצויר גרוע מאחל לכולם אהבה בשנת העכברוש. אני מאחל לכולם (גם לעצמי) שנוכל ליישם שורה של טאגור: “אם קראת לאנשים והם לא באו / לך לבד / לך לבד.”