מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

 ספרייה ספונת עץ ובה כרכי חוכמה נסתרת - פגישה לעת ערב עם ידיד נפש ללגימת מספר כוסות יין ושיחה מאירת עיניים. על מדפי הספרייה שלו כל טוב תבל ומלואה, תרגומי הקוראן והקוראן במקור ערבי, ספרי קבלה בעברית פולנית גרמנית ואנגלית, אוסף דרשות של המיסטיקון יעקב בוהמה ועמנואל סווידנבורג. כרכים על ההיסטוריה של פולין ובהם גלויות ומכתבים מארצות רחוקות ואנשים בעלי טעם ושכל. נושא השיחה: האימפריה הפולנית (1569-1795) והאם היא באמת יכולה להוות השראה לסובלנות ורב - תרבותיות בפולין המודרנית. ידיד הנפש מציג את העמדה של האינטלקטואל הפולני (הפרוטסטנטי) שכמו נלקחה ישירות מלפני המלחמה (והעיר על כך דן צלקה המנוח, “יש סוג מסויים של פולניות שרואה לעצמה חובה להוקיר יהודים”). פולין האימפריאלית הייתה ארץ מבורכת בה חיו ביחד טאטרים מוסלמים וגרמנים פרוטסטנטים, לא היו בה מלחמות דת, היהודים חיו לצד הצוענים, אוקראינים (רותנים) לצד בילארוסים. עברית וארמנית הוכרו כשפות מיעוט רשמיות. לפי תפיסה זו פולין סבלה מגורל אכזר בו ארץ מבורכת זו הותקפה בידי האומות הרשעות (רוסיה וגרמניה) והן קרעו ממנה נתחים גיאוגרפים ודמוגרפים עד לחורבנה של הרב תרבותיות. שעכשיו, תחת האיחוד האירופי והצמיחה הכלכלית שהוא נושא תחת כנפיו, מתחילה לחזור. פולין תעשה ארץ מקלט לפליטים , היהודים ממוצא פולני יתאזרחו מחדש בפולין והקשר אליה יחוזק, וכך פולין תתרפא ממחלותייה הנפשיות (שעדיין קיימות) ותוכל לשגשג ולתרום לעולם כולו. אני נזכר מול כל זה באנקדוטה שסופרה לי על אחד הזקנים בבית האבות היהודי של הקהילה פה שקרוב לגיל תשעים והיה פרש פולני לפני המלחמה ועדיין כוחו במותניו שאמר כך: “אל תאמין למי שמספר לך על הפולניות של היהודים, היהודים דיברו יידיש ולא פולנית, כשרציתי ללמוד בבית ספר פולני אבי חשב שנכנס בי שד והצליף בי יום שלם כדי שהדיבוק יצא.” אני מציג את הדעה שלי, שמה שהפולנים רוצים להשיג במהלכים השונים שלהם (פתיחת מחלקה לעברית באוניברסיטה של פוזנן והחזרת האזרחויות לצאצאי יהודי פולין) נובע מצרכים פולנים פנימיים בלבד. הפולנים רוצים לדעת מה צריך לעשות כדי להתקבל כשווים לאומות העולם ועושים מאמצים עילאיים בשביל זה. אבל תוך חמש, עשר שנים זה ימאס עליהם. אחרי שתהיה קהילה יהודית פחות או יותר משגשגת, ויהיו מחלקות ללימודי יהדות, וגל המתאזרחים יחלוף, הם יעברו הלאה. כי יש לפולנים את הבעיות שלהם ואת הצרכים שלהם והם לא כוללים להפוך את פולין לארץ מקלט לנרדפים או לקלוט הגירה גדולה מוויטנאם וצפון אפריקה. ולא לחינם יש חלקים גדולים מהעם הפולני שמקשיבים לרדיו מריה ומרגישים שכל האיחוד האירופי הגדול והנפלא הזה לא מסייע להם בשום דבר. ראש הממשלה בוורשה והשמיים רחוקים. אנו לא חוששים לגעת בשיחתנו בנושאים כואבים יותר, האם הקהילה היהודית בפולין יכולה להפוך לקהילה משגשגת שתצמיח מתוכה דוברים ואנשי מעש או שכל מה שהיא יכולה וצריכה לשאוף אליו זה להתקיים, ללמד פולנים ממוצא יהודי על היהדות, ואז לשלוח אותם לישראל או לארץ אחרת בה יוכלו להיות יהודיים בגאון? אנו משוחחים בעברית רהוטה וכשאנו מגיעים לנושא העירוב בגויים אני מוציא לו את ספרי עזרא ונחמיה ומראה שאי אפשר לטעון שהיחס למצטרפים חדשים לעם היהודי הוא תמיד טוב או הוגן. ואפילו אם ספרים אלו אינם כל האמת וודאי שהם משקפים מכלול מסויים מעולם היהדות. בחוץ השלג מסתחרר, ארמון התרבות והמדע מהבהב באורו החשמלי, בבית הקפה בו אני כותב מסך הטלוויזיה מציג דוגמניות שדופות מהדסות על מסלול האופנה. לא הכל פילוסופיה בחיים.  

האפותיאזה של קניוק -  לתחושתי, יש משהו מאוד מוזר בחלקים המעודנים של התרבות הישראלית שגורם להם, פעם אחר פעם, להספיד את אלו שהולכים מעמנו בצורה שאינה תמיד רהוטה או הגיונית. כשאיש הספרות יורם ברונובסקי הלך לעולמו חשבתי שזרי השבחים שעיתון הארץ קושר לראשו כבדים מדי לראשו העדין. אנשים שמבינים בספרות יותר ממני טענו בשיחות פרטיות שכל ספר שברונבסקי מתרגם, ולא משנה מאיזו שפה, הוא מתרגם לברונובסקית. כשאדם ברוך הלך לעולמו דווקא שמחתי לקרוא בין הכותבים על צדיקותו ולמדנותו המופלאה את רון מיברג שכתב שכל אותם סופדים ומקוננים בפרוטה כנראה לא הכירו את האיש שהוא הכיר ושאם היה הוא (מיברג) עושה חצי מהדברים הפיננסים שברוך היה מייעץ לו לעשות הוא היה היום (מייברג) מליונר. אבל הנה חלף זמן והיום מייברג עושה על אדם המנוח סרט תיעודי שכנראה יהיה עוד מאותו הדבר. (דווקא המאמר הטוב ביותר שקראתי על ברוך נכתב בידי מחבר התשבצים אמנון בירמן שנכנס בו חזק בשל הספד רווי שגיאות שחיבר אודות אריה זקס ז”ל בו שגה בשם המשורר האהוב על זקס ובעוד כמה דברים. אפשר למצוא אותו בספר “אחד מאוזן” של בירמן.) רפי לביא גם הוא עבר תהליכי שימור וחניטה של פרעה זעיר, עד כדי כך, שהיום עורכים לו מחווה תחת השם “ויקום דור שלא ידע את רפי לביא”. וזה למרות שאמן ישראלי שנושק לחמישים נשבע לי בנקיטת חפץ שכל הישגיו של לביא היו לטפח דור של תלמידות שוטות באהבתן אליו ולהדביק את ישבנו למוקדי כוח באמנות הישראלית. גם לעמוס קינן ניסו לעשות כדבר הזה אבל היה לו אופי מאוד מסויים שמנע מזה להתרחש עד שכבר היה מאוחר מדי.

יורם קניוק, כך אני חש בשנים האחרונות, עובר גם הוא סוג של תהליך כזה. יש לתהליך חלקים טובים מאוד (למשל, העיבוד שעשו בתיאטרון גשר לספרו “אדם בן כלב” ) וטובים פחות (כמו הכתבות שמדי פעם מתפרסמות עליו בעיתונות בן אנשים צעירים להפליא מתוודים שבעצם קניוק היה מושא תשוקתם הלוהטת מגיל ארבע עשרה ובגיל בו כל חבריהם קראו את יעל ואני של איטו אבירם הם התהלכו ברחובות הכרך וחוטמם תחוב בעותק מהוהה של “חימו מלך ירושלים“.) אחד הטובים יותר היא ההוצאה המחודשת של ספרו “היהודי האחרון” במהדורה עם רווח כפול בין השורות, פונט גדול יותר, ו 594 עמודים (כולל הקדמה ואחרית דבר בה מספרים לנו למה זה הספר הכי טוב שלא קראנו מעולם). כולל טעות דפוס בעמוד 433 (המפקדים חיפו על הנסיגה ולא יחפו) שמוזר שלא עלו עליה כל אותם קוראים נלהבים.

לקרוא ספר בשם “היהודי האחרון” בוורשה בימים בהם מסתובבת בה חשמלית ריקה ועליה מגן דויד  שנוסעת ועוצרת בתחנות לא קיימות ומורידה ומעלה את האיניהודים זה טיפ’לה ספין אחד יותר מדי, כמו מלצר ערבי בבית הסעדה בקיבוץ שגוער בסועד ששולף מהכיס ממתק שוקולד חלבי אחרי ארוחה בשרית. אבל החיים בוורשה מלאים ברגעים מרירים - מתוקים כאלו בהם מזהים אירוניה נהדרת אבל אין עם מי לחלוק אותה. (טיפ ואזהרה קטנה לכל המתעדים לחיות זמן מה מחוץ לארצם - כולם מתעניינים ואף אחד לא רוצה לדעת.) כמו למשל לגלות עותק מלא ומושלם של תרגום יהואש של התנ”ך ליידיש בספרייה של בית הכנסת. להיות  - (אולי) היהודי היחיד בחשמלית שקורא ספר בעברית שנקרא היהודי האחרון ומספר על יהודי שמתאמץ לזכור חוזי שכירות של חוכרים יהודיים של אדמות האצולה הפולניות ושירים פולניים שרק יהודים פולנופילים גמורים טרחו ללמוד בעל פה בדורותיים בהם חשבו שהדרך אל הפולניות פתוחה עבורם זה מצחיק ועצוב. במיוחד כשהאותיות העבריות מרצדות מול שאר נוסעי החשמלית דווקא ביום הזיכרון העולמי לשואה ולגבורה.

מה שהולך ומתחוור ככל שאני מתקדם בספר הארוך והמייגע הזה עד סופו זה שלקניוק יש כישרון לאשד של מילים שמדי פעם מגלים בהן איים נפלאים של פיוטיות וחדווה לשונית שגורמים לדרך הארוכה להראות קצרה ואפילו שווה את זה. הנה כמה דוגמאות : ניצול שואה מציע למארגני חוג ניצולים לחגוג את היום בו נכנסו למחנה ולא את היום בו יצאו ממנו כי זה מה שבונה את זהותם החדשה (עמ’ 378). שירות דואר - כלבים בו הכלב מביא את המכתב, משלמים לו, והוא חוזר לחנות עם הכסף בפיו (עמ’ 391). גוייה שרוצה לעבור ברית מילה כדי להיות יהודייה (עמ’ 264). יש לקניוק הבלחות אבידניות, וכשאני אומר הבלחות אבידניות אני מתכוון לנטייה לצרף מילים עבריות אלו לאלו ללא רווח ולתאר רגעים מיניים כנפיצים ואלימים. ויש לו גיבור מרכזי שלפי העלילה נולד בא”י להורים דוברי עברית ומצליח לתקשר עם גרמנים ופולנים ויהודים דוברי יידיש בלי שמסובר איך הוא יודע את השפות האלו. כישרון מפתיע במיוחד בגלל שהדמות שלו מתוארת כדמות של אדיוט מושלם שרק יודע לגלף ציפורים בעץ. אני לא יודע למה זה מפריע לי כל כך כי הרעיון המרכזי של הרומן, שיהודי יליד א”י שהוא גם הבן הראשון של המושבה יחזור לאירופה, יכלא במחנה ריכוז, ויטרח לשנן בזיכרונו את כל מה שהיהודים במחנה הזה יודעים עד כדי שישכח מי הוא - לא מפריע לי בכלל. אני מוכן לקבל את הפנטזיה הזו אודות הצורך של היהודי האחרון לזכור כל מה שהיהודים אי פעם ידעו או עסקו בו ולא משנה אם זה שירה פולנית או הכנת כפפות מעור (קריצה לרומן אחר שסיימתי לאחרונה, פסטרוליה אמריקנית של פיליפ רות). אבל לא שדמות שאין לה שום סיבה או הזדמנות לדעת גרמנית מנהלת שיחות עם קצין נאצי במחנה הריכוז.

אני חושב שהמעלות הגדולות של הספר הזה הן אלו. קניוק התעניין בכל הנושאים המורכבים האלו לפני שהיה אינטרנט ולפני שהם נעשו לאופנתיים ולכן כמות המחקר שעשה הייתה מרשימה ביותר ולא סתם הספר נכתב במשך 17 שנה (אפילו אם יש טעויות בציטוט מהקומדיה האלוהית של דנטה). במידה זו הספר באמת היה יצירה שהקדימה את זמנה וחזתה מגמות חדשות בתרבות הישראלית. יש בספר קטעים גאוניים אבל לרוע המזל צריך לצלוח הרבה מאוד כדי להגיע אליהם ואף פעם לא ברור מאיפה הם יגיעו. זה לא ספר לאנשים שאוהבים ספרות אלא ספר לאנשים שאוהבים להרגיש בקיאים באותיות הקטנות. וגם כאלו צריך.

מחשבה מתורגמת מ 1953 -   לאחר שחבר בארגנטינה נותן לו כמה מהדורות של עיתונים פולניים כותב  ויטולד גומברוביץ’ כך: “לו רק יכולתי לשמוע קול אמיתי בכל ממלכת הבדיון החולף הזו! לא, כל מה שניתן לשמוע אלו הדים מלפני חמש עשר שנים או שירים מתורגלים היטב. העיתונות בפולין, ששרה את השירים ההכרחיים והמתורגלים, שקטה כקבר, כתהום, כסוד. התקשורת הפולנית הגולה - מרבה חסד. אין ספק שרוחנו הפכה להיות יותר נוטת חסד בגלות. העיתונות הגולה מזכירה לי בתי חולים בם נותנים לחולה מרקים קלים לעיכול …כל כך הרבה מעלות טובות! לא היינו כה חסודים כשהיינו בטוחים בעצמנו.” (היומנים של  ויטולד גומברוביץ’, בתרגום לאנגלית של ליליאן ואלה, 1988.)      

התפתחות יוגית בזמן הקומונה - אחת מהחלטותיי ל 2010 היא לשקם את האימון היוגי שלי כך שיחזור לאט לאט אל עצמו בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. כחלק מהחזרה לתרגול אני חוזר אל חיקה המיוזע קלות של קהילת המתרגלים המקומית, יוגה זה קצת כמו דת מאורגנת, האנשים נוטים להיות בעלי גישות דומות לחיים ומזרן יוגה צמוד פק”ל. עקב מעמדי המיוחד משהו כישראלי היחיד בכיתה אני כמעט תמיד מנצל את הפריבילגיה שנותנים לזרים לשאול שאלות חצופות ומתעניין איך הגיעו המורים אל היוגה. כמעט תמיד הסיפור הוא שהם הגיעו ליוגה דרך ספרות. היוגית באסיה ליפסקה הגיעה אל היוגה דרך הספר של אחד המערביים הראשונים שהגיעו אל טיבט, תיאוס ברנרד, שתורגם לפולנית. היוגי וולודק לאגודזקי הגיע ליוגה אחרי שראה בתור ילד ספר על יוגה בבית והתחיל לעשות את התרגילים מהתמונות. הוא אמר לי שהיה עושה שעה בבוקר ושעה בערב ואחרי חודשיים כבר החל להנות מצלילות חושים מיוחדת בה יכול היה לשמוע ולראות דברים שברגיל אין רואים ושומעים. שוחחנו מעט והוא סיפר לי על שנות הקומוניזם בהם אנשי רוח הודים היו מגיעים למזרח אירופה על תקן תיירים פרטיים והיו מארגנים להם פגישות מחתרתיות בדירות פרטיות בשיכונים אפורים. יש משהו מעוד מעניין בתופעת הניו’ - אייג’ בגוש הסובייטי לשעבר משום שהיא הגיעה אל האנשים דרך הפילטרים של הפילטרים כי הם לא יכלו לנסוע בחופשיות כמו הדנים (אולה נידהל) או האמריקנים. היה בזה בוודאי משהו מאוד מסוכן אבל גם מאוד נאיבי ומאוד טהור. הרוק הפולני וההיפים הפולניים התחילו פחות או יותר באותה תקופה.

כנרים ומלכים -  השם יתברך תמיד שולח לאדם את הספרים הנחוצים לו. ברגיל איני מהלהוטים אחר קריאה ביורם קניוק אבל בואו ונגיד שלמרות הפריחה של התרבות היהודית בוורשה עדיין קשה למצוא כאן ספרות עברית חדשה. ואם יש לי בידיים עותק של היהודי האחרון (1981) איך לא אקרא? והספר לא קל ולא תמיד מעניין, עד שמגיעים סוף סוף אל המופרכות הבדיונית בדמותו של היהודי האחרון. אוסטאטניה ז’יד. ומה זוכר היהודי האחרון בע”פ? את מספרי הרכבות בוורשה ואת מועדי נסיעותיהן (עמ’ 103). את “אחרוני הנפחים, אחרוני הנגרים, אחרוני האומנים הגדולים, אחרוני המלכים שכנר בודד ניגן על מליוני קבריהם, הבדרנים היהודיים בוורשה, החשמלאים, הרופאים, הנואפים הגדולים, העצב הזה הושלך לאש…” (עמ’ 112) את מספרי הנעליים של סופרי חוג וורשה (עמ’ 115). ואני קורא בחשמלית או באוטובוס או ברכבת התחתית. בבית קפה אופנתי במרשאווקובסקה או בבית קפה לא אופנתי ברחוב הפינלנדי. אחרי שיחה עם פרופסור ליידיש שמסבירה לי שהיידיש שדיברו יהודי המזרח אינה ז’רגון נחות של היידיש הגרמנית אלא תוצאה של קבוצה קטנה של יהודים גרמנים שעשו קולוניאליזציה פנימית ליהודי פולין שעד אז דיברו בלשון כנען (ואת לשון כנען הם דיברו, ואת זה לא אמרה הפרופסור, כי באו לפולין לסחור בעבדים סלאבים. ולכן היה כינוייה של פולין ארץ כנען. עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו .) ולכן היידיש של יהודי פולין מכילה רבדים של פולנית עתיקה. אני מחזיק את הספר לידי בבית הקפה עם החיבור האלחוטי לרשת בו אני כותב את הדברים האלו באותיות העתיקות. הבוערות באש שאינה כלה.  

(אסתר עופרים - האש בוערת באח) 

“אולי נבחרת להיות עין מברזל, הבוררת את המוץ מהתבן בעולם זה” -  כמה זמן לא קראתי רומן גדול, גדול באמת. מהסוג ששבע מאות עמודיו נקראים בפרק זמן של שבועיים בכל יום. בחשמלית ובבית הקפה, על האוטובוס ובהפסקה, לפני השינה ובשירותים. מועך את הספר ומקמט את הכריכה כדי לקרוא את המשפטים באור החשמלי מול השלג היורד. רומן שמרגישים בו את כל רוחב הדעת ועמקות הלב של המחבר. רומן שקוראים בו קטעים מסויימים פעמיים, משוחחים עליהם עם חברים, חושבים עליהם תוך בהייה בשמים האפורים ומגלים שבעצם, כבר שבוע לא ראינו את השמש.

כמו למשל, תיאור של דו קרב בין שתי דמויות כשאחד השלישים שלהן הוא אדם גבוה שפרוסט מתאר במשפט וחצי. “למרות התנהגותו המוזרה הוא היה מלומד ידוע שם באגיפטולוגיה וצייד אריות מוכשר.” אח אח, צודקים הפולנים, פרוסט שווה לאמיל זולה אם לא עולה עליו בכמה תחומים. אני רק רוצה להבזיק כמה אותיות עבריות חשמליות לפני שאקרא את שני הפרקים האחרונים.

 “מגרד בבנדה ומשחק בלינגאם” - קראתי את המשפט הזה בטוקבאק ברשת והוא נורא נורא מצא חן בעיניי. אולי שווה לרכז כאן כמה אבחנות שעשיתי לגבי התרגול בוורשה. נורא קר כאן ורקורד מפואר של חמישה תרגולים בשבוע מצטצמם לשני תרגולים בשבוע בחודש טוב. אנשים פה לא כ”כ אגריסיבים בתרגול שלהם כמו בארץ. אבל מצד שני יש הרבה זמן ופרפקציוניזם בתרגול. אחת המורות שנוסעת הרבה על קו אוסלו - טוקיו - וורשה אמרה לי בשיחה לא מזמן שלפולנים קשה מאוד עם האלמנט של להתמוסס ולהפתח מול המורה כדי שהוא או היא יעניקו לך משהו שישנה את חייהם. אני לא חושב שזה מפתיע, עם מינוס חמש מעלות בחוץ ושלטון קומוניסטי נוראי בו חוץ מלגווע משתיה או ללקק למשטר לא היה מה לעשות גם אני הייתי מתקשה להתמוסס בפני מישהו חייכן עם קעקוע של אות סנסקריטית ושיזוף מפונה. אבל אם ליוגה יש חשיבות (ואני מאמין שיש לה) היא לא מגיעה רק מכמות התרגולים או כמה עמוק אתה יכול לרדת בברכת השמש. אם זה חשוב זה חשוב גם כאן, בקור ובשלג, מול מנורת החנוכיה הבוהקת שהציבו חב”ד מול ארמון המדע והתרבות.

 “לתת תודה למורינו, להורינו, למחנכנו באשר הם” - כבוד למורה לאמנות מבית הספר היהודי ששומרת על הציורים של התלמידים מהשנים הקודמות ומקשטת את הקירות ביצירות מופת כל חג. כבוד למורה לשירה ומוזיקה ששרה אתי את שירי החג עד שהיא יודעת אותם פיקס ומעבירה אותם לילדים למרות שהיא לא יהודיה, “רק” אשת מקצוע מעולה. כבוד לילדים שקמים בשיעור מול המורה וכבוד לאותם ילדים כשהם מדקלמים בע”פ שיר של שימבורסקה או מיצ’קביץ’ בתחרות דקלום של שירים .

 (משהו קצר: אני מדליק נרות חנוכה, ואתם?)

( בקטע שלפנינו מתוך הרומן “הבובה” של בוליסלאב פרוסט הגיבור, ווקולסקי, תוהה אודות הכנסיה בה הוא נמצא. אומנם הוא היה בכנסיה פעמיים בעבר עבור חתונתו וקבורת אישתו המנוחה, אבל בשני אירועים אלו לא היה מרוכז בסביבתו. התרגום נעשה ע”ס התרגום לאנגלית של דויד וולש בהוצאת אוניברסיטת מרכז אירופה).

 ”מהו הבניין העצום הזה, ולו צריחים במקום ארובות, בו איש לא גר, בו רק שרידיהם של המתים נמים? לשם מה בזבוז זה של קירות ומרחב, למי מאירים האורות יומם וליל, מדוע נאספים פה קהלים של בני אדם? הם הולכים אל השווקים עבור מזון, לחנויות עבור טובין, לתיאטראות לשם התבדרות, אך מדוע לכאן?”

באופן בלתי רצוני השווה את קוטנם של בעלי האמונה שעמדו ליד הכנסיה עם מימדי המבנה הכביר, ורעיון משונה בא אל מוחו. אולי כמו שפעם, לפני יובלות, כוחות אדירים העלו רכסי הרים מהאדמה הפרושה, כך לפני יובלות התקיים באנושות כוח אדיר ובלתי מדיד, וכוח זה הרים מבנים כאלו באוויר.

אם האדם יהרהר אודות מבנים אלו, יחשוב וודאי שענקים חיו במעמקי כוכבנו והותירו מבנים מרשימים אלו כשרידים לפועלם.

“לאן הם הלכו כל אותם ענקים? אולי לעולם אחר, גבוה יותר. ואם גאות הים מעידה שהירח אינו רק הבהוב כוזב אלא אמת שרירה וקיימת, מדוע לא יעידו מבנים משונים אלו שיש עולם אחר? האם אין הם מושכים את לבבות בני האדם כשם  שהירח מושך את גלי הים?”

סדר יום, כמו שעון -  מתי בפעם האחרונה הקשבתם ליוסי אלפנט? תמיד השיר הזה עולה לי בראש כשאני כותב את הלו”ז השבועי שלי. “כשאני יושב מסדר חיים / אז הכל נראה כמו חלום / מזדהה עם עצמי / על נושא דמיוני ארוך.”

ולמה זה כל כך חכם? כי כבר בשורה הראשונה אנחנו מתעסקים בתופעה הבלתי נמנעת של ההזדהות עם העצמי, עם האגו המוכר והחביב. שמהו בעצם אם לא נושא דמיוני ארוך? זה הכוח שנושא אותנו הלאה במשך הארוך בו אנו חיים. מלידה ועד קבר. כמו הפיל שנושא את המהרג’ה ואז דורך עליו כשהוא נופל מתשישות  וממשיך הלאה לבלוס בננות. אפשר להיות צמודים לפיל ואפשר לנסות להשתדל לבוא איתו בסוג של דיאלוג, אפילו שהוא פיל. ולפילים יש זיכרון חזק, פילים לא שוכחים מאמנים שפגעו בהם גם אחרי שלושים שנה, הם מזהים אותם לפי הריח. וככה גם אנחנו, חוויה קשה שעברנו מצלקת אותנו ולא צריך הרבה כדי שהכל יחזור אלינו בשיטפון, מספיק ריח שידמה לריח המקורי. וכשהפיל משתולל, או הו , קשה לעצור אותו.

אז חבר’ה, הנה אחת משאלת השאלות, האם אפשר לאלף את הפיל לעשות משהו שבניגוד לטבעו? האם פיל יכול לעוף?

שיטת ניהול הזמן המדעית עלק - הסיבה שאני כותב על זה היא שלאחרונה קראתי מאמר מרתק בניו יורקר של ה 12 באוקטובר. המאמר נקרא “לא כל כך מהר” ומביא את סיפורה של שיטת ניהול הזמן המדעית שהתפתחה בתחילת המאה העשרים. ובגלל שזמן וניהול זמן זה משהו שאני חושב עליו בשבועות האחרונים מתחשק לי להעלות את זה כאן. כי בתל אביב יכולתי לנהל את חיי כך שהתאמנתי כל יום אימון של שעתיים (שעה וחצי פלוס חצי שעה למקלחת ודיסקוסיה). וכאן אם אני מצליח להתאמן פעמיים בשבוע אני מרגיש שמח. התחלתי לקרוא את המאמר במחשבה שאוכל ללמוד כמה טיפים ובדרך קיבלתי כמה הפתעות על הראש.  

קוראים וותיקים יזכרו שהבלוג התחיל אחרי שנה שבה הצלחתי להתמיד ביוגה והבלוג מלווה אותי מאז. לא מזמן עברתי את השלוש שנים של תרגול רציף ואז חל שינוי גדול ומקסים ושיניתי מקום. לא שיניתי שיטת יוגה, לא שיניתי אמונות או דעות, לא השתעממתי מהתרגול וחיפשתי משהו חדש. אלא שהחיים לא תמיד יכולים להיות במצב אחד כל הזמן.  ולמרבה השמחה לשנות מקום זה לשנות מזל, זה מערבל את המים ודברים צפים. בתל אביב היה לי מזל גדול ויכולתי לארגן את חיי כך שכל ערב בשש הייתי בשאלה, וכאן בוורשה אין לי את אותם נתונים, אז צריך להתגמש ולחשוב על פתרונות יצירתיים. ( כן כן, אני יודע, אימון עצמי בבית, שיקום הגיבור או הגיבורה שמצליחים בזה. מי שחודש אחד מצליח להתאמן לבד שלוש פעמים בשבוע גיבור, וכל הלמעלה מזה קרוב למלאכי השרף). ולמי שסקרן, יש בניו יורקר של ה 19 באוקטובר קריקטורה חביבה שמראה מישהו עושה את אסאנת זבוב האש ואומר לחברו המופתע: “בשנה האחרונה היה לי הרבה זמן פנוי.” אז מה עושים כשאין זמן פנוי ועדיין רוצים לעשות אסאנת זבוב אש? על מה מוותרים? על מה אי אפשר לוותר? האם אפשר לעשות גם וגם וגם וגם?

במאמר אנחנו לומדים על ההבטחה והשקר שבדימוי על ניהול זמן מדעי. לכאורה מדובר ברעיון מבריק, אנחנו בני האדם בזבזניים. מבזבזים זמן, תנועות, אנרגיה. עקרת הבית הממוצעת ב 1920 הלכה במטבח שלה 68.27 מטרים כדי להכין עוגת פאי לימון אחת. לכאורה אם בונים מטבח חכם יותר, תחנת עבודה שמתחשבת בגוף האנושי ולא בצרכים של חברת הגז והחשמל, אפשר לחסוך מטרים, לעבוד פחות קשה ועדיין להכין עוגה טעימה. זו ההבטחה של ניהול הזמן המדעי ב 1920 וההבטחה הזו חלחלה אל העולם החדש על שלל שיטותיו. לכאורה יש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו מודעים אליו ואנחנו מבזבזים אותו כי אנחנו שוטים. אם היינו יודעים את הצורה הנכונה ללכת, לנהל זמן, לשוחח, לחשוב, לנשום - היה לנו פעם בחיים עודף. עודף של אנרגיה, של כוח ויטאלי. אם רק נקנה את הספר/ נעשה את הקורס/ נהיה מוכנים לשנות את עצמנו.

כמו כל הרעיונות המסוכנים הרעיון מסוכן כי הוא נכון בחלקו. זה נכון שכדאי לנהל חשבון הוצאות מדוקדק, זה לא נכון שמי שינהל חשבון הוצאות מדוקדק יגלה שהוא יכול לעשות גם וגם וגם וגם.

המאמר מביא את סיפורה של ליליאן גילברט, גברת שהיא ובעלה הביאו לעולם תריסר ילדים מתוך כוונה שביתם וחייהם האישיים יהיו מופת וראווה למהו ניהול זמן מדעי. הם האמינו בשיטה שלהם בלהט, בתשוקה. ליליאן ילדה וגידלה תריסר ילדים, עשתה דוקטורט, כתבה ספרים, ערכה את ספרי בעלה, וניהלה עסק. אבל היא לא קיימה את ההבטחה לניהול זמן מדעי שיעשה אותה לסופר וומן ואשת חיל כי לא ידעה לבשל. את כל מלאכות הבית בביתה עשה גבר אירי בשם טום גריבס. שגם העיר פעם לאחד מילדיה: “אתה יודע מה זה לימוד תנועות לשיפור יעילות? זה שאתה לומד איך לגרום למישהו אחר לעשות את כל התנועות שלך עבורך.” המודל של המטבח בו ביקרו העיתונאים שכתבו על לילאן לא היה המטבח האמיתי בו בישל טום. טום אפילו סירב להכניס מקרר הביתה כי הוא אהב את הביקור היומי של איש הקרח, הם היו ידידים.

“מפסידים ודרכים להרחיק מפסידיהם” -  לאחרונה גמרתי לקרוא ספר שנראה מאוד מרשים על המדף. “שיחות על מסילת ישרים לרמח”ל” מאת ישעיהו ליבוביץ ותלמידים חברים (1997). גם הרמח”ל מדבר על כך שמה שנראה פשוט אינו פשוט או ברור כלל. כל כך לא פשוטים עד “שלפי המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל למנוע מלחשוד אותו לגס השכל” (קרי, טיפש) “כי יחסר” (עניין החסידות) “מן החכמים למיעוט עיונם בו ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה” (בה’גאנס) “ווידויים ארוכים מאוד” (תרפיה קבוצתית) “צומות קשים” (טיהורים למיניהם) “וטבילות קרח ושלג” (טאפאס, ויעידו ידידינו הנזירים שמייבשים שמיכות טבולות במי קרח על גבם העירום בראשי פסגות נישאות ומושלגות). “כולם דברים אשר אין השכל נח בהם” (כלומר, מי ששומע עליהם לא חושב שזה חכם. או אולי, השכל של מי שעושה אותם לא יכול לנוח כי הוא תמיד מדורבן לעוד הישג, לעוד אתלטיזם אלוהי). “ואין הדעת שוקטה” (הדעה אינה מקבלת זאת או שדעתם של העושים אלו אינה שוקטת). “והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו, כי זה דבר פשוט…דברי החסידות…ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות….אלא שוודאי צריכים הם לאמצעים ותחבולות לקנות אותם, ולא יבצרו ג”כ מפסידים להם שירחיקום מן האדם, ולא יחסרו דרכים להרחיק מפסידיהם.”       

(על האוזניות: ראג דס) 

כל העניינים- גשרים, כל הדברים גשרים* - כתב א”צג, ואני כאן בוורשה כותב כמה שורות על בלוג חצי נשכח לצלילי ראג דאש , מהבהב באור ניאון מטונף מעל חשכת הוויסלה המהפנטת. 

וורשאווה שלי, איך להתחיל לתאר אותך בשפת סלעי הבזלת ונהר הירדן? אלו פלאים את עושה לי, מהם דמייך הזורמים בשדרות ירושלים. שיגעון הדקל המכה כל פעם מחדש, כאן הייתה חומת הגטו. אל תעז לפסוע קדימה בלי להסתכל, לשקול, זה לא מובן מעליו שאתה פה. אפילו אם בבית הקפה האלחוטי הנחמד יש מוזיקה נעימה של סינאטרה הגדול כמה דקות לפני הסגירה. אני מרים עותק של שירה עברית חדשה מתורגמת לפולנית ממוכר הספרים חסר הבית ששוטח את מרכולתו על המדרכה מול ארמון המדע והתרבות ומשלם בשטר מרשרש של עשרה זלוטי. מוכר קבב טורקי שואל שוטרי תנועה איך הוא יכול לתרגם את רשיון הנהיגה שלו לפולנית ואני מפנה אותו אל המרכז לסיוע למהגרים. יפה לראות שהוא לא מפחד מהשוטרים, לא מתכווץ מהם אל מאחורי הדלפק.  

 ויש לי הרבה מה לכתוב, ויש הרבה מה להגיד. על התרגול שמשתנה שעוקרים ממקום למקום. על כמה זה מצחיק שפתאום חמש מעלות מעל האפס משמח את הלב כי זה כבר פחות קר. ועל הבזקי התובנה הלוהבים שמצבעים את השלכת ושמי הערפל האדירים באור יוקד. כאילו פילח את הזמן חלף ועליו אותיות עבריות מסולסלות, “לשבת ויום טוב בלבד.”  

* כל העניינים- גשרים, כל הדברים –גשרים / ענף אל ענף וכנף אל כנף- קשרים / ובכל יש  אשנב להציץ ובכל יש שערים / גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור; / כח ההמשך בכך. דמע אל דמע קשור / ממישור אל נהר מבקעות אל הרים / מאבן אל אבן כמו מצח אל מצח וחיק אלי חיק- / קרנים, מילים משפתים.. כח מגנט, מיתרים; /  בין שדי ילין.. לילות בהמית משברים. /  מתחת- תמיד תהום מים ומעל- ציפורים.     

“עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן“  (במדבר כ”א פס’ כ”ז) -  התחלתי לקרוא ב”מסילת ישרים” של רמח”ל לפני כמה שבועות ואני מתקדם בו באיטיות. הקושי הגדול שלי עם הספר הזה הוא שרמח”ל משלב דקות אבחנה פסיכולוגית גדולה מאוד בנפש האדם (אבל לא דקות אבחנה שלא מוכרת לנו מכתבים אחרים, למשל של חכמי היוגה) לצד תכנים שקשה לי מאוד להבינם או להסכים עמם. למשל, הרמח”ל עומד נכונה על כך שתאוות התפנוקים יכולה לגרום לכך שאדם שוכח את ייעודו להיות רגיש וחושב ומרגיש ונותן בתור המחשה את נושא המזון וטוען שלא משנה אם אדם אוכל מזון משובח ומעודן או חצי ק”ג לחם שחור כי זה ממלא את הקיבה באותו אופן.

שתי בעיות יש לי עם הטענה הזו. הראשונה, שזה ממש לא אותו הדבר. כמו שיש הבדל בין קערה פושטית תוצרת סין וקערת קרמיקה עבודת יד של קדר - אמן מיפאן. החוויה האסתטית (חושנית) אינה אותה חוויה, אפילו אם הצורך הגופני מתמלא באותו אופן. ראיית העולם רק לפי מילוי הצרכים הגופניים מובילה לאותה טעות של המלך ליר שניסה “לכמת” את אהבת בנותייו אליו. ומכאן גם משפטו הידוע כשבתו מעירה לו שאין לו צורך (גופני) במאתיים אבירים כבני לווייה והוא יכול להסתפק גם במאה וגם בעשרים. “אל תדברי איתי על צרכים, האם את צריכה לתכשיטים כדי לחמם את גופך?” ניתן להתקיים (אולי) גם ממי טל ולעיסת עשבי השדה, ואולי זה קיום בריא והגון יותר מלטבוח בעלי חיים ולנשום אוויר מכונות, אבל זה לא קיום שמתאים לבני אדם תרבותיים. (ושלילת התרבות גם זו אידיאולוגיה שראוי להתכבד בה, אבל שיהיה בגלוי!)

השני, מי שיאכל לחם שחור בלבד במשך שנה יזכה לגלות שהאדם הוא מכלול פיזי-ביולוגי-ומנטלי, תזונה ענייה ודלה לא משפרת את יכולת הריכוז ולא מעדנת את הנפש, להפך. ניסיון האדם מוכיח שאדם שלוקחים ממנו את האפשרות להיות ניזון כדבעי ולנוח כמו שצריך פוסק מלהיות אדם.

הנחתי שאני פשוט לא יורד לעומקם של דברים והזמנתי את ספרו של ליבוביץ’ שיחות על מסילת ישרים של הרמח”ל. הספר מעניין מאוד והנה כמה דברים חביבים שלמדתי ממנו. כשהרמח”ל אומר שבני האדם לא מסתפקים במשהו אין הוא מתכוון לכך שזה לא מספק אותם אלא שאין הם מטילים בזה ספק. כשהוא אומר תולדות הוא מתכוון לסיבות ראשוניות למשהו. הרמח”ל, שהיה שטוף בקבלה, לא הזכיר זאת כלל בספר זה, שזכה להתקבל על כל קהילות ישראל כספר חינוכי ממעלה ראשונה. ועניינו תיקון האדם ויכולתו לשוב בו מדרכו הרעה. ומכאן הציטוט אודות המושלים. ואמרו חז”ל “המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה” (בבא התרא עח ע”ב). והרי זהו בדיוק מה שאמר לי אחד ממורי החשובים והיקרים ביותר ליוגה, יוגה משמעה לערוך חשבון בנק מדוקדק בכל תחומי החיים. לדעת במה אנחנו משקיעים זמן ובמה לא. מה אנחנו בוחרים לקחת לידיים ומה לא. מה אנחנו מכניסים לפה ומה לא. וזה לא אנושי לחיות ככה, זה מאמץ בניגוד לטבע האנושי שהוא להיות נרפה ועצל. אבל יש בזה יתרון עצום, כי מי שיודע לערוך מאזן מדוקדק לא נכנס לחובות. לא נכנס למשיכת יתר. ומשיכת יתר זה דבר כואב, אין לגוף חלקי חילוף. (ולפני כמה ימים קיבלתי לכך תזכורת כששוחחתי עם ידידה שגמרה שיקום גופני מקיף אחרי שנפגעה ברגלייה, שימו לב אל הנשמה, אבל אל תשכחו את הגוף). יש לי אינטואיציה בקשר לזה, שבגלל שהחשבון הזה הוא כה קשה ואין לו סוף (חיוך היוגי הערמומי, כי מי יכול להגיד שהוא חי בלי חובות קרמיים ואחרים? כל בית ספר שלמדנו בו בנו הדורות הקודמים, כל פרוסת לחם הגיעה מהאדמה) קל לזרוק אותו לפח והאדם מתמכר  ללהבת הבהקטי של התעלות הנפש. לבהקטי או לגינוני חסידות (להבדיל מחסידות אמת) לא צריך חשבון. ככתוב: “כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן”. בסוף נשבר ממתמטיקה, אבל בלי מתמטיקה איך יהיה מנוע סילון?  

ארץ הדינוזאורים -  פולין היא ארץ הדינוזאורים. כל החיים שמעתי שהיו פעם דינוזוארים, מקומות כמו וורשה, ביאליסטוק, זאקופנה. אבל לראות אותם בעיניים יוצר תחושה משונה שקשה להסביר. וורשה לא יכולה להיות מקום אמיתי, היא הרי מילים בספרים של בשביס זינגר. ביאליסטוק אינה מקום שאפשר להגיע אליו אלא מקום מבדיחה (”שני יהודים נוסעים ברכבת לביאליסטוק”). זאקופנה היא לא מקום שאנחנו מגיעים אליו אלא מקום אליו סבא וסבתא היו נוסעים לחופשות. לחיות כאן נותן את התחושה שלפעמים רואים ברחוב איזה טי-רקס קטן או גלימימוס. ככה קטן כזה, בדרך למכולת.

ויכול להיות שמי שבוחר לגור בארץ של דינוזאורים צריך לחיות עם כמה טונות כבדות של אנרגיות יהודיות ואירופאיות שקשה לבטא בבית קפה מקסים עם רשת אלחוטית עם מוזיקה אמריקנית מתקתקה מנגנת בנעימות ברקע וזאטוט פולני עושה קולות של חמידות שלושה מטרים משמאל. אולי (אני חוטא בהרהורים) זו הסיבה שלא הצלחתי לעשות כאן יוגה בקביעות עדיין אבל הגעתי לבית הכנסת כמה וכמה פעמים. עוצר תמיד לכמה רגעים על הקו שמסמן את המקום בו הייתה חומת הגטו.

לא קל לעבור מקום ולעבור מקום לארץ שלא מדברים בה את השפה ולא מכירים בה את התרבות המקומית קשה שבעתיים. תמיד כיבדתי את אלו מחבריי שבחרו להגיע לארץ כעולים חדשים אבל רק עכשיו שאני חווה זאת אישית אני מבין כמה זה קשה. רגעי התסכול שמישהו מדבר איתך ואתה מבין שיש כאן דברים תת קרקעיים שאתה לא קולט (אני מבין מה אומרים לי אבל לא מה המשמעות) ורגעי השמחה שמצליחים סוף סוף לעשות דברים לבד. לאסוף חבילה מהדואר למשל. או לזהות נכון איזה קו כדאי לקחת כדי להגיע לאן שצריך.

לקרוא את עמוס עוז בוורשה -  חבר נתן לי את העותק שלו של “מנוחה נכונה” של עמוס עוז וחשבתי לכתוב על זה פוסט ארוך ודעתני אבל קשה לעשות חשבון וקשה למצוא עתים לעדכון הבלוג בסחרחרת החיים הוורשאיים שלי פה. אז אניח כאן כמה מחשבות ואקווה שהם ימצאו זוג עיניים לעניין. עוז כותב דמויות בלתי אפשריות באופן כל כך טוב שאתה מתפתה להאמין שהן קיימות בגלל שהשפה שלו כל כך מעודנת ועשירה. כמה הדמויות שלו בלתי אפשריות? בוא נאמר את זה ככה, כשהן רואות גרפיטי של נאצה הן מתקנות את שגיאות הכתיב. כשהן מחפשות מקום לברוח אליו ולהגשים את כל התשוקות הן הולכות ברגל לסלע האדום. הגפן בשפה העברית לא באמת נפראת כשהיא נעשית פראית, היא נעשית פראית, אבל הקסם של השפה הכוזבת של עוז כל כך מתוק שהקורא מתפתה להאמין לו. וזה קסם ששווה את מחיר הכניסה כי יש שם רגעים מהפנטים כמעט, ספר שווה ביותר, כדאי לקרוא.    

(אלן ביסקי - החיים יפים )

דיסקו פולני והירח המלא -  יום אחד מישהו יכתוב תזה על התופעה המרתקת הזאת. כשלומדים שפה זרה כל השירים המפדחים. השירים הכי הכי בנאליים ומטופשים שבתרבות המקור הייתם מעדיפים לבלוע כמה וכמה צפרדעים ולבקש יפה עוד ורק לא לפזז לצלילם (כמו שרית חדד או צביקה פיק) נעשים זהב טהור כשמתקיימים שני תנאים, יש לך תירוץ טוב להנות מהם (השכלה) ואתה בחברה של אנשים שלומדים את השפה ולכן אף אחד לא יצחק אם תתלהבו מהפדיחה הזו, כי היא לא הפדיחה שלכם .   

או אולי זה הירח המלא מעל הויסלה.

 ( אמדאו וביאר פול )

 ( מוזיקה : אוסטאד באדה גהולאם עלי קהאן, ראג מהגא  )

 ”כמו הדבורה, הקוברת עם עוקצה לבה / כך מחשבתי ונשמתי במרום דבקה” -  אני מעיין בספר בעל מראה משעמם. ההיסטוריה של הספרות הפולנית מאת צ’סלב מילוש באנגלית, 583 עמודים, יצא ב 1963, כריכה אדומה וגדולה. בצילום שעל הספר רואים דמות מסותתת על קיר של כנסיה, היא פורשת את ידה לשלום. הכנסייה היא כנסיית השילוש הקדוש ב Strzelno שקודשה ב 1216. הספר רחוק מלהיות קליל או זורם, אבל לאט לאט ( ובעיקר בגלל שאין לי ספרים אחרים לקרוא כרגע ) מתרגלים והנושא מתחיל להיות מעניין. בעיקר בגלל אפשרות שלא הייתה קיימת ב 1963, קרי, לגגל שמות ואתרים וללמוד עליהם יותר ממה שמילוש נותן בספרו. לאט לאט הברכה על הספר רוכשת משמעויות נוספות, האבן מחזיקה לעד מול מסות בני האדם שבאים אל הכנסייה. אבל את הברכה הזו סיתת בעל מלאכה כלשהו. למרות שהוא ועצמותיו כבר תלולית עפר יש כאן רעיון מסויים שלבש חומר, צורה, וממשיך לשדר את תוכנו אל הדורות. כמו הספרות האנושית, מיליוני טקסטים הנמים את שנתם עד שיבוא בעל הלב הנכון לראות ויעירם משנתם.

באמצעות הספר אני לומד מעט יותר על אדם מיצקביץ’, המשורר הלאומי של פולין ומחבר פאן טדאוש. לצד הקריאה אני מבורך במציאה ממוזלת ומוצא עותק של פאן טדאוש בתרגום יוסף ליכטנבום (1953). ובו ההקדמה (שבפולין מושמת דווקא בסוף) נמצאת בהתחלה: “על מה יהגה לבי פה עלי מדרכה / בעיר פריז, ואוזניי מלאות צוחה / קללות ומרמות ותשוקות נמהרות / נוחם שווא ומזימות בוגדים נסתרות?…מי יתנני כציפור זעירת מעופה / ואטוס מארץ זו, הסגריר והסופה…” 

מיצקביץ’ אינו בר השוואה למשוררים אחרים במקום שהוא תופס בתודעה הפולנית. הוא כמו ביירון אם ביירון האמיץ והנועז של מאבק היוונים בטורקים היה מתקבל על דעת האנגלים כדימוי הנכון שלו (במקום הדימוי של דקדנט דו - מיני ומגלה עריות ) ובד בבד יצירתו בקרב קוראי האנגלית הייתה מחליפה את שייקספיר.  אדם שלנו לא רק שהוא משורר טוב אלא שהוא גם בונה חופשי ( מילוש, עמ’ 217 ), גולה פוליטי ( ברוסיה ופריז ), מארגן בלתי נלאה של קבוצות פוליטיות, עלונים, ופרסומים סוציאליסטים ( כשהוא פוגש את האפיפיור הוא אוחז בשרוולו ואומר לו שרוח הקודש פועמת היום תחת חולצתו של הפועל הצרפתי. מה שעולה לו בתמיכת הגולים הפולנים השמרנים והקתולים ). הוא מיסטיקון שמאמין שטוביאנסקי יגאל את פולין והעולם. הוא פילושמי שב 1845 הולך אל בית הכנסת של פריז עם גולים פולנים אחרים בט’ באב כדי לשכנע יהודים שהעם הפולני והעם היהודי צריכים להתאחד סביב חורבן בתיהם הלאומיים ולבנות בית לאומי חדש, מושלם וסובלני, בפולין. ( היהודים צוחקים עליו והוא מתאכזב קשות, המקור לידע זו הוא ספרו של אהרן זאב אשכולי , ” תנועת טוביאנסקי בין היהודים ” 1933 ). הוא משכנע את חברו ארמנד לוי לשוב אל היהדות של אבותיו ולוי מסייע לו ברגעיו האחרונים, אותם הוא חווה באיסטנבול אליה נסע כדי לעזור להקים גדוד לוחמים יהודיים מא”י ורוסיה שיסייעו במלחמת קרים כנגד רוסיה. שנים לאחר מכן חזונו יתגשם כשאדם רגיש ואידיאליסטי אחר, יוסף טרומפלדור, יבצע מעשי גבורה במלחמת יפן - רוסיה, יזכה לדרגות קצונה מידיה של הצארינה, ויקים את גדוד נהגי הפרדות. אותו גדוד בו שירת הפסל היהודי - אנגלי יעקב אפשטיין.

מילוש עושה עבודה נפלאה בלהחיות את התקופה, בין אם מדובר בלהביא את ניתוחו המבריק של מטרניך ( !!! ) לסכנות שהספרות החדשה מציבה בפני החברה האירופאית ( ” מטרתם האמיתית של האידיאליסטים מאותו ז’אנר היא להוביל למיזוג של הפוליטי והדתי, מה שבניתוח עמוק יותר, יתגלה כרצון לעצב לכל אינדיבידואל בחברה קיום החופשי מכל מקור סמכות מלבד רצון הפרט שמחוקקה לעצמו לפי גחמותיו. ” מילוש, עמ’ 202 ). תיאור התיאטרון באותה תקופה ( בתרגומים הראשונים של שייקספיר לשפות האירופאיות שנעשו אז מחקו את יאגו ממקבת כי חשבו שאין זה ראוי להציג דמות כה מרושעת בפני הקהל ( צרפתית) ושינו את הסוף של המלט כדי שלא ימות (בגרמנית). עצם המושג “רומנטיק” מוצג בהקדמה של לה טורנר לתרגומו לשייקספיר בה הוא טוען שכל הרוצה להכירו עליו להפנות את מבטו אל האוקייאנוס או אל פנורמה של נוף רומנטי. ) או רקע על המאבקים הספרותיים בקהילת הגולים שהובילו לספרו של סטניסלב פוטוצקי ” מסע לקריית פולחץ ”  ( Podroz do Cienogrodu ). שהוביל לכך שעד היום בפולנית Ciemnogrod הוא כינוי לאדם מאוד מאוד שמרני.

היום רומנטיקה והתנועה הרומנטית נתפסים כמשעממים, אולי אפילו לא נחוצים, אבל הרצון הזה להתיך את הדתי, הפוליטי, האישי, והמיני למקשה אחת הוליד את המאה העשרים עבור כולנו. על ההיבטים המשחררים והמחרידים שלה כאחד.  

( מוזיקה דפקטית - יולקה )   

לקרוא על חוף הים אודות עוף המלך - כמו ספרו של מילוש גם ספרה של ש. שפרה ” המילים ככישוף והכישוף במילים - שיחות על ספרות המזרח הקדום ” ( 2008 ) מסתיר בהצלחה את הפנינים שבו בשבעה צעיפים של גילוי לב גורע. הפתיע אותי לגלות שהמשוררת והחוקרת הנפלאה הזו ( שאני מאוד מעריך את עבודתה ) לא מצליחה להמנע מלחלוק עם הקוראים את השקפותייה על החברה הישראלית ( שסובלת משוביניזם ולכן אינה רוצה או מסוגלת להתמודד עם ספרות המזרח הקדום ) ועל נשיות במזרח הקדום ( אנו אמורים להבין שתרבות שומר הקדומה הייתה משוחררת מעכבות מיניות כי בכתב היתדות הסימן לגבר הוא זין והסימן לאישה הוא כוס, שם , עמ’ 117 הערה 13. ולמחוא כפיים לתרבות שומר על שירת ההלל שלה לכוס, שנכתבה בדיאלקט ” האמסל “, שהוא שומרית שונה מהשומרית הסטנדרטית שהייתה כנראה השומרית ה”גברית”.)  

הבעיה שלי עם הטענות האלו אינן שהן לא נכונות דווקא, יש שוביניזם בחברה הישראלית ויכול מאוד להיות שהחברה השומרית דפקה אורגיות מטורפות כל שני וחמישי ואז חרטה על לוחות החימר שירים פורנוגרפים מחרמנים לאללה. הבעיה שלי היא שהמחברת מערבבת יותר מדי בין מה שהיא הייתה רוצה שהחברה השומרית תהיה ומה שאמור להיות תפקידו של איש אקדמיה (לדעתי), כלומר, להעביר מידע מהימן על התחום שהיא חוקרת. הטקסט בספר זז יותר מדי מהר ממידע מהימן להשערות. כך למשל היא מפרשת את קיום השומרית ה “נשית” כהוכחה לכך שקול נשי זה נישא בגאון בטקסים רשמיים של המדינה. ואני אומר, באותה מידה שפה “סודית” יכולה להצביע על זה שהיה מדובר בשירה שהיתה נתונה תחת פיקוח ושהסופרים שכתבו את הלוחות עשו זאת כדי לפקח על הקול הנשי, לא כדי להללו. או, אם נאמר זאת אחרת, במקום שני ספרים מצויינים, אחד בו החוקרת נותנת מידע על תחומה והשני בו המשוררת נותנת את דעותייה האישיות על החברה הישראלית, נשיות, וספרות - יש לנו ספר פחות טוב שמזגזג כל פעם בין שני הדברים. אולי בגלל המחשבה שאם מדובר בתחום איזוטרי אז הקורא לא ישים לב או שלא יהיה לו איכפת. אבל מה לעשות שיש קוראים שאיכפת להם? כך למשל, בעמ’ 33 נפלה שגיאה, הקדשה אינה הופכת את גלגמש לבן תרבות אלא את אנכידו. אני יודע שמדובר בפיינשמקריות אבל בספר שעולה 58 שקלים אני מצפה שהעורך ישים לזה לב.

( מוזיקה דפקטית - הייתי רוצה לתת לזה את זה )

אבל לא אכחיש. כשאני יושב על חוף הים הלח והמהביל בתל אביב, מרוח כולי בקרם שיזוף ומעיין בעבודה המרשימה הזו. אני כן נהנה ללמוד דברים קטנים ומענגים. כמו למשל שהמילה תרנגול מקורה באכדית ומשמעותה ” עוף המלך ” ( תר - לגל ). שהמילה אדריכל מקורה בשומרית ומשמעה ” עבד ההיכל “.  לקרוא שהארכיאולוג שמצא את סיפור המבול ב 1872 כ”כ שמח שפשט את בגדיו והחל לרקוד באתר ( שם , עמ’ 39 ). והקריאה שלה את דמותו של ח’ומבבה כסוג של אל יער או טבע שמגן על הטבע מפני גחמנותו ואדנותו של האדם - מלך גלגמש היא לא פחות ממבריקה ( שם , עמ’ 52 ). שלא לדבר על שירת האהבה הנשית שבתרגומה הטוב והרגיש נקראת כך: ” אל נא תחפור תעלה , אנוכי אהיה התעלה שלך / אל נא תחרוש שדה , אנוכי אהיה השדה שלך / אתה האיכר , אל נא תתור אחר אדמה רוויה / אדמה רוויה אהיה אנוכי לך. “  ואם נצרף זאת לגילוי המפתיע שתורי הפז משיר השירים ( ”נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים” ) שעושים לאהובה הם סרטים או שרשרות עשויות זהב שעונדים על הלחיים (מילה אכדית) ושחודש ניסן הוא חודש ” הפרי הראשון ” ( שומרית ) הספר כן הופך להיות מתנה נאה שתכבד כל איש ואישה משכילים, במיוחד בחום הזה של תל אביב.