מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

אמר הסוואמי: “אל תחקו מתרגלי יוגה אחרים, כל גוף אנושי הוא קצת שונה, כל גוף הוא מיוחד. אם אתם רואים מישהו עושה משהו אל תחקו, אולי זה לא מתאים לכם. אתם לא יודעים למה הוא עושה את זה ובשביל מה.” והמשפט הזה, שנכון מאוד בתרגול יוגה, זרק אותי לכמה שורות מ”החטא ועונשו” שהעתקתי השבוע לפנקס. השורות בהן אומר רזומיחין לרסקולניקוב: “כשנופל בחלקכם איזה סבל קטן - אתם מכרכרים סביבו כמו תרנגולת סביב ביצה. ואפילו כאן אתם גונבים ממחברים זרים. אין בכם שום סימן של חיים עצמאיים! אתם עשויים ממשחת דונג ובמקום דם יש לכם נסיוב! אני לא מאמין לאף אחד מכם! אצלכם דבר ראשון, ובכל הנסיבות, הוא איך לא להיות דומה לבן אדם…אם לא היית טיפש, טיפש חסר טעם, טיפש מטופש, אם לא היית סתם תרגום מלועזית…היית בא אלי היום.” (בתרגום של פטר קריקסנוב, עמ’ 195).

שני דברים מצאו חן בעיניי כאן. הדימוי של הסובל מכרכר מרצון סביב סבלו (וכולנו מכירים רגעים בהם אנחנו או אנשים שהכרנו נוהגים כך) והטענה שרסקולניקוב אינו בן אדם ממש אלא מעין תרגום גרוע מלועזית. האשמה קולעת אם נזכור שאת הרעיון לרצח הזקנה לא הוא מעלה על דעתו אלא שומע במקריות בשיחה בין סטודנט וקצין (עמ’ 86), שאת מאמרו הגדול על ההבדל בין הרגילים ואלו שיש להם כישרון לומר בתוך סביבתם מילה חדשה הוא מבסס על רעיונות קודמים (”אתה רואה שעד עכשיו אין פה שום חידוש מיוחד” עמ’ 293). שהוא לא מצליח לממש את עצמו כנפוליאון או להשתמש בהון הזקנה כדי לייסד לעצמו קריירה וכך מפספס את המטרה שהציב לעצמו להיות “על אדם”. כלומר, הוא משתדל (בתעוזה רבה) להגשים רעיונות הבאים אליו מן החוץ וכשהוא כושל, עובר תהליך עמוק של שינוי בו הוא מקבל על עצמו דתיות נוצרית עמוקה. “היכרותו עם מציאות חדשה שהיתה לו לפנים כספר החתום”(עמ’ 608). משפט שמהדהד את הווידוי של אוגסטינוס מהיפו: “החלטתי אפוא לתת את דעתי על כתבי הקודש ולעמוד על טיבם. וראיתי משהו שאינו נגלה לגאים ואינו נחשף בפני ילדים. חיבור הנראה שפל למתחיל, ונישא ועטוף בתעלומות למתעמק בו. לא היה אז בכוחי להיכנס בשעריו ולא רציתי להטות צווארי להתקדם בו…נפוח מגאווה, ראיתי בעצמי מבוגר.” (עמ’ 73 בתרגום אביעד קליינברג). רסקולניקוב הופך ממבוגר כושל לאדם אחר בכור המצרף של הסבל ובעזרתה של שוטה קדושה (סוניה). הוא מהפכן צעיר שנכשל, בסופו של דבר סמל לריאקציונריות, של שיבה למסורת קדושה, צודקת תמיד, ודמיונית כמו כל ספרות אחרת.

המעבר מאדם לא מאמין לאדם מאמין אינו מעבר שכלתני ואין סיבות מנוסחות לאמונה שאי אפשר למצוא להן הפרכות. הרצון לדבר על הדברים האלו הוא משחקם הישן של התיאולוגים והוא חי היום כמו בימים שאנסלמוס מקנטרברי כתב הוכחה לקיום האל לאותו נבל האומר בלבו אין אלוהים והנזיר גונילו השיב לו הפרכה נאה בשמו של הנבל. אוגסטינוס ודוסטויבסקי שניהם טוענים שאי אפשר להבין את כתבי הקודש כספרות, שצריך הטיה של הלב כדי להבינם לעומק. ואז מתנדבים באלגנטיות לחסוך לנו את המאמץ ולתווך את כתבי הקודש עבורנו. הם שניהם פתיינים של מילים. אוגסטינוס משווה את המילים לכלים יקרים שמכריחים ילדים לשתות מהם את יין הטעות (עמ’ 50) וכמקנות עושר כוזב (עמ’ 40) ואז כותב את הוידויים. דוסטויבסקי חיקה דמויות ספרותיות שהעריץ כמו שילד יכול לאמץ משפטים מסרטים או קומיקסים. אשתו סיפרה שהיה נוהג לומר בצרפתית “מספיק לפטפט!” לפני שרצה לעשות משהו כמחווה לווטרן ב”אבא גוריו” של בלזאק. (וטיפה רכילות, קריקסנוב לא אומר איזו אישה אמרה זאת. היו לדוסטויבסקי שתיים, הראשונה מריה דימיטריבאנה איזאבה שמתה ב 1864 והשניה אנה גריגורבאנה סנטיקינה עמה התחתן ב 1867 . כשהכיר את השניה היתה בת עשרים וסטנוגרפית, הוא הכתיב לה את הרומנים שלו.)

מה שעשה את דוסטויבסקי ואת אוגסטינוס לסופרים טובים, למרות מגרעותיהם, היה שמצאו בהתמודדות עם המודלים של השפה והספרות משהו שהוא שלהם בלבד. כמו מתרגל יוגה או רקדן שלומד מהמורה את התנועות אבל בהתמודדות עמן והחיים איתן נותן בהן משהו מעצמו. הם לא יצרו תרגומים גרועים מלועזית, אם כי אולי היו קצת כאלו כבני אדם. ואני לא יודע אם יש אדם או אישה שיכולים בכנות להגיד שהם אף פעם לא קצת תרגום מלועזית. כי מה, לא למדנו איך להתנהג ולהרגיש גם מסרטים? בטח שלמדנו. ומאיפה הסרטים הגיעו? מחצור הגלילית? ולא רק אנחנו, כבר אמר העיתונאי וסופר הילדים ברוך נאדל ששני אנשים הקימו את הפלמ”ח, גארי קופר ויצחק שדה, והוא נולד ב 1926. תהליך ההתהוות שלנו ושל כל האנשים סביבנו כולל הרבה מאוד תרגומים, טובים יותר וטובים פחות. ואם אי אפשר לוותר על הספרות, אפשר לפחות להפסיק לכרכר סביב הביצה. ולקוות שאם נשייף ונרפט את מקורנו בהתמדה ולאורך זמן נהפוך מתרנגולים לנסיכים.

אחרי שקראתי את “שלמבו” של פלובר בתרגום אריה חשביה אני מרגיש שרוב הספר הוא התעסקות רהבתנית בשפה ובשקרים. העבד אספאנדיוס משטה בברברים כי הם אינם מבינים את דברי השופט חנון. אצילי קרתגו מפקידים את נשקם לפני הכניסה למועצה בגלל חוק קדוש שגוזר מוות על מי שמביא נשק לאסיפה אך במהרה מתגלה שכולם החביאו על גופם פגיונות. חמילקרת הקרתגי משקר ומקריב לבעל לא את בנו שלו אלא בן עבדים. הכוהן לתנית אשעכברם מאבד את אמונתו בתנית ומבקש לעבוד את המולך אבל נדחה. האצילים משקרים אלו לאלו ומפרים בריתות ברגע אם זה נראה להם כדאי. משקרים לשבויי המלחמה שישאירו אותם בחיים והורגים אותם בפגיון מאחור כשהם שותים מים. הרגע בו הבנתי את זה הוא בסצנת הקרבת הילדים לבעל בה: “כל אימת שהונח עליהן אחד הילדים פשטו כוהני המולך את זרועותיהם לקראתו, כמעמיסים עליו את חטאת העם כולו, וקראו בקול גדול: “לא בני אדם הם, כי אם פרים!” וההמון שנה אחריהם: “פרים, פרים!” (עמ’ 223). עבור פלובר הרמיה העצמית היא המצב האנושי הקבוע. ואולי הבלתי נמנע. משקרים לעצמנו, לאחרים, ולאלים. “שהרי לעולם אין אדם יכול להביע את המידה המדוייקת של צרכיו, של השקפותיו, של כאביו, ושפת אנוש היא כקדרה סדוקה שאנו מתופפים עליה מנגינות היאות להרקדת דובים, בעוד שהיינו רוצים לרגש עד דמעות את הכוכבים.” (”מאדאם בובארי”, עמ’ 164-163 ) במהלך אירוני שמתאים מאוד לפלובר המחשבה הזו מושמת בראשה של אחת הדמויות האנוכיות והציניות ביותר בספר. רודולף, שמזהה את החולשה של אמה בובארי ומרמה אותה עד הרגע האחרון. 

בעמ’ 51 בשלמבו כותב פלובר “על הסיפון עמד לגיון שלם של מתורגמנים, בתסרוקות ספינקס. ודמות תוכי מקועקעת על חזם.” זהו שילוב נהדר של דימויים כדי להציג את מורכבות השפה ותפקידו של המתרגם. הספינקס, מפלצת שחדה חידות וזוללת את אלו שאינם פותרים נכונה. והתוכי, חיה צבעונית שמחקה את האדם גם ביכולת הדיבור וגם באי יכולתה לומר מילה שלא למדה אותה קודם. שני הדימויים האלו משתלבים יפה להמחשת סכנת המוות בחניקה והפסק הדיבור למי שלא פותר נכונה את אי ההתאמה בין השפה לעולם והולך שולל אחרי יופי הנוצות של להג הדיבור. זה נכון שלמתרגמים בקרתגו היו סכנות מוחשיות יותר. אבל אם נקבל לרגע את האפשרות שהספינקס הוא דמיוני (יצור כלאיים של דברים אמיתיים שאינו מתקיים במציאות) אפשר לראות בו את הסכנה שבלהאכל בידי דמיון עז מדי. דמיון שמציב שאלות חשובות שקיימות בעיקר במגבלות השפה (”מהו האדם?”). ומעיר פטנג’לי שבין חמש התנודות הגורמות לסבל ושאינן גורמות לסבל נמצא הדמיון (ומעירה המתרגמת אורית סן-גופטה שהמילה בסנסקריט היא Vikalpa וניתן להבינה גם כהמשגה) שהוא: “נטול דבר (ממשי) וניזון מידע מילולי.” (עמ’ 42).

מלבד השקר, פלובר מצייר עולם בו כולם מוכנים לעשות הכל כדי לחיות. ומה שמתחיל ככורח הופך לבחירה. אם אוכלים את בשר החללים כדי לשרוד אחרי מערכה אחר כך בוחרים להרוג את שואבי המים כדי לאכול אותם. אחרי שמנצחים במערכה כופתים את השבויים ובוחרים להביא פילים כדי שירמסו אותם. אנשים מוכנים להרוג איש את רעהו בשביל הבטחה של המשך הקיום ואז נרצחים בידי המנצחים שרק רצו להשתעשע ולראות עוד הרג. העבד שחמילקרת שולח את בנו לקורבן הבעל מקבל כפיצוי אוכל משובח ואוכל כשהוא בוכה על הצלחות. רוב הקיום האנושי בזמן העתיק, ובזה פלובר צודק מאה אחוז, היה קיום שנע בין רעב וגרגרנות. בעולם שכזה של אכזריות, מקריות, שקרים, וחמדנות היחידים שמפגינים נאמנות הם בעלי החיים, הפילים. “הם הכירו את השופט ובאו אליו. אוזניו של אחד מהם היו חתוכות להחריד. השני היה פצוע בברכו, ולשלישי נכרת חדקו. הם התבוננו בו בארשת נוגה, כאנשים ברי שכל. קצוץ החדק השח את ראשו העצום וכופף את ברכיו, מנסה ללטף את אדוניו בגדם המזעזע. הבעת חיבה זו של החיה העלתה דמעות בעיני השופט.” (עמ’ 122). ובעולם שכזה, היחידים שנהנים מהמלחמה בסופו של דבר הם התנים, העיטים, ושאר אוכלי הנבלות. הישרים שמנסים לעשות עבודתם נאמנה (גרסכן) נרצחים בדיוק כמו הנבלים (חנון). האמיצים מומתים (מתוס) והבוגדים גם הם לא משיגים את מבוקשם (נר-חאוואס). ומי שמסיים לקרוא את הרומן הזה, שהוא רחוק מאתנו בדיוק כמו “הפיתוי של אנתוני הקדוש” ובדיוק כמו “הפיתוי” עוסק בדברים שהיו מאוד אישיים לפלובר ולכן כמעט בלתי מובנים לאחרים, מרגיש איך הזמן זולל את כולנו ללא הרף. מחשבה לא רעה בכלל להתעמק בה בערב יום כיפור.

פלובר השקיע שש שנים בכתיבת שלמבו (1863-1857) והספר, בהיפוך מפתיע של העלילה, היה הצלחה מסחרית אבל אנשים שעסקו בעתיקות ומוזיאונים לא אהבו אותו (מומלץ לקרוא את מכתבו לגיום פרהנר עמ’ 316-327 בתרגומו של דורי פרנס). היום, לפי ויקפדיה, הוא מוכר בעיקר בצרפת כקלאסיקה אך כמעט ולא ידוע בקרב דוברי האנגלית. התרגום של אריה חשביה מיושן מעט אבל טוב ואני לא חושב שיש אחר. כשדורי פרנס מתייחס לשלמבו הוא כותב סלמבו, האנו במקום חנון, מאתו ולא מאתוס. כמו שאריה חשביה לא מתעקש לקרוא לקרתגו קרת חדשת לכל אורך הספר למרות הטענה הנועזת של עדיה חורון ז”ל שאנשי קרתגו היו עבריים. אפשר להניח את פיאת הספינקס ולהרחיב עוד, שחמילקרת משמעו משרת מלקרת (אל העיר צור שייסדה את קרתגו). שהיה אבי חניבעל (חנו של בעל). שחנון, או האנו, היה פיניקי. שהתקרית שעליה מבוסס הרומן אכן התרחשה. לקרוא לתרגום חדש עם הערות שוליים. אבל למה לצחצח את הקעקוע הטרי יותר מדי? בסוף זה יכאב. והלב שלי לא צריך את זה עכשיו.

במוסף ימים האחרון אמירה לם מראיינת את אגי משעול ובעמוד 62 אומרת המשוררת: “חשבתי לעצמי שמעבר ליחסים האמביוולנטיים לפעמים שיש בין משוררים, ולמרות הבדלי האישיות, כולם עשויים מאותו החומר של ההוויה. כמו צמיד, שרשרת, טבעת - צורות נבדלות שעשויות מאותו נתיך זהב. יצאתי משם” (ערב לזכר יונה וולך בו הקריאה דליה רביקוביץ’ את השיר “יונתן”* לזכרה של וולך) “כל כך נסערת, שעוד בדרך הביתה, על ההגה של האוטו, התחלתי לכתוב את השיר שלי על דליה.”

וחשבתי לעצמי כמה זה יפה שאגי משעול מצטטת את הפילוסופיה הסנסקריטית לפיה “אתה הוא זה“. כלומר, “אתה הוא היוצר בהתבוננותך את ממשות הדברים שסביבך, האם צמידים, ענקים, וטבעות שונים במשהו מזהב?” (אני מצטט ומתרגם מהזיכרון בקריאתי את “לסובב את הגלגל” של צ’ארלס ג’ונסון - Turning the wheel/Charles Johnson). כמה חבל שאין לי את המקור הסנסקריטי להשוות ולבאר כאן. ואיזו התחלה יפה זו לשנה החדשה, לתפוס גל שמתחיל בסנסקריט ומגיע לדפי עיתון עברי.

* יונתן / יונה וולך

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר/ וְהַיְּלָדִים אַחֲרַי / יוֹנָתָן / יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים/ קְצָת דָּם/ רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ/ אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ/ אָבַל הַיְּלָדִים רוֹצִים/ וְהֵם יְלָדִים/ וַאֲנִי יוֹנָתָן/ הֵם כּוֹרְתִים / אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף / גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי / בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים / אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ / יוֹנָתָן / יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים / בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ / לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה

(מתוך “תת ההכרה נפתח כמו מניפה” עמ’ 9 )

קורא את “מאדאם בובארי” ו”התוכי של פלובר” של ג’וליאן בארנס והולך למסיבת חנוכת בית של חברים ויום אחרי זה להצגה “אקווס” בבית-צבי בתרגום של אהוד מנור (”אני מתבונן בציורים של קנטאורים ומדמיין אותם על אדמת ארגוס בזמן שהוא הופך לקנטאור כל יום כאן באנגליה” ) עם חברה. מוותר על היוגה היום. משנה את ההרגלים, לא מתגלח, הולך לנחם חבר טוב שאיבד את אביו באופן לא צפוי. בבית של החבר מתפללים מנחה וערבית ואני מתפלל גם. אחר כך מדברים על הרב סולוביציק והכרה באלוהים כל רגע ורגע בחיים, קוראים משניות. האם נשים טופחות על גופן בציבור כשמוליכים את המת או לא, רבי אליעזר אומר הקרובות כן. האם הופכים את מיטת המת או לא. ואני מקשיב בסבלנות ולוקח את החבר הצידה ואומר לו, שום דבר שאגיד לא יחזיר לך את אביך. ואני לא אדם דתי. אבל אותי ללמוד מה היו עושים לפני אלפיים שנה לא היה מנחם כרגע או עוזר להרגיש את אלוהים, לחיות ברגע, לא לאבד את הקשר עם מי שלצידי כי אני טרוד. זו הסיבה שאני עושה יוגה יותר משנה וחצי. נשימות, התעמלות, התמדה, הרגעה של הלסת, חיוך - לי זה עוזר יותר. (ובכלל כשלאחר מאה ועשרים אאסף ליקום מקביל עם שבדיות וקצפת הייתי מעדיף שישתו לזכרי כמה לילות טובים כשאני בכד יפה בסלון ויגידו: “סבא עליו השלום היה עושה יוגה כל בוקר ומגיע עם הראש לריצפה”). ההבנה שהחיים חולפים היא טראגית, אבל החיים לא צריכים להיות טראגים. מחבק את החבר. הולך לאכול עוגת שוקולד בלגית עם חברה טובה שלא ראיתי הרבה זמן ואנחנו מקשקשים על קעקועים, קרובי משפחה, מערכות יחסים. עוד חיבוק והביתה. ללגום בירה שחורגת-מההרגלים. להזמין חבר רדיקלי אבל בלי משפחה בארץ לחג אצלי. לעדכן את הבלוג לצלילי הבילויים.

איזה מת מפורסם הוא פלובר. ועכשיו, כשדורי פרנס תרגם את מכתביו לעברית מצויינת, יש לאוהבי העברית צ’אנס להתלוצץ עם המתים המגחכים בפה מלא עפר. כי פלובר הוא מת ספרותי מאוד, מרשים מאוד, סובל מאוד. זקנה ניורוטית בגוף דשן של צרפתי שמזיע על הכתיבה עשר שעות ביום. טייל גדול שבורח מהבית בהיחבא מאמו, נפרד מאהובה במכתב פחדני בו מודיע לה שלעולם לא יהיה בבית כשתבוא לבקרו. שונא לבורגנים ששוטם את מוציאו לאור בגלל עניינים כספיים ומורה לאחייניתו להינשא בנישואי נוחות חרף אי רצונה בזה. כותב לחברים על עוניו בזמן שיש לו משרת ומבשלת עד סוף ימיו. פדנט, טרחן, גרגרן של מילים, אמיץ, ילדותי - מקסים.

אחד מספריו שלא תורגם עדיין לעברית הוא “פיתויו של אנתוני הקדוש” אותו כתב שלוש פעמים (1848 , 1856, 1870 ). הספר יוצא לאור באפריל 1874, פלובר התחיל לכתוב את הספר כשהיה בן עשרים ושבע ופירסם אותו כשהיה בן חמישים ושלוש. הספר מתאר את פיתוי הקדוש אנתוני, שלפי פלובר, מתקבצות אליו כל הדתות, כל האמונות, כל הפילוסופיות, ומנסות לערער את אמונתו באלוהות ישו, בנכונות האמת הקתולית, ובקדושת הנזירות. הטיעונים שלהן משכנעים ופלובר טרח הרבה על המחקר לפני ששם טענות בפי דמויותיו. מדובר בספר אישי מאוד של אדם מודרני שמעניק לגיבורו מה שלא הצליח להעניק לעצמו, ביטחון ואמת אישית מול היער העמוק והאפל של הספרות האנושית. שביל לפסוע בו הרחק ממלכת הפיות של אוברון. מלכה שפלובר, עם עצביו הרופפים, פינוקו, אי רצונו להתמודד עם החיים ללא המעטפת העבה של הספרות, וויתורו המוחלט על משפחה ואהבה - הלך אחריה מרצון. ולא במקרה הוא אוהב כביר של שיקספיר. “כשאני קורא את שייקספיר אני נעשה גדול יותר, נבון יותר וטהור יותר. כשאני מגיע לפסגת אחת מיצירותיו נדמה לי שאני על ראש הר. הכול נעלם, והכול מתגלה. אינך אדם כבר. אתה עין. אופקים חדשים מפציעים, והפרספקטיבות מתמשכות עד לאינסוף.” (עמ’ 96 בתרגום דורי פרנס הנפלא).

את המשפט על הודו הוא כותב אחרי שהוא קורא את המחזה “שאקונטאלה” של קלידסה (Kalidasa). משורר סנסקריטי שמזכיר במשהו את דמותו של רבי עקיבא. בסיפורים עליו הוא מתואר כבור שמציגים אותו כחכם ומסדרים לו נישואים עם נסיכה גאוותנית כדי להשפילה. כשהיא מגלה את בורותו הוא כבר מאוהב בה ולכן היא מציבה לו שאלה כתנאי להמשך יחסיהם: “האם יש משהו מיוחד בדיבור?” את כל לימודיו ואת כל מחזותיו הוא כותב כתשובה לשאלה עמוקה זו. (ממה נפשך, רבי עקיבא רצה לנשוך תלמידי חכמים כחמור וקלידסה עם הארץ היה. קלידסה בבת מלך התאהב ורבי עקיבא בבתו של כלבא שבוע שמי שהיה מגיע לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע. יש גם הבדל חשוב, קלידסה לא הוצא להורג בידי הרומאים כי בחר בסוס הלא נכון למשיח אדוני. וראה הפיוט “אלה אזכרה”: “והוציאו רבי עקיבא דורש כתרי אותיות/ וסרקו בשרו במסרקות פיפיות”). השאלה מהי השפה האנושית והאם היא שרירותית לחלוטין ביחסה בין מילים ומציאות, כושר ביולוגי כציוץ הציפור ונביחת הכלב, או מכילה ניצוץ אלוהי של אמת ויחס של אמת לבריאה - היא שאלה אדירה שגלים רבים של גברים ונשים מוכשרים התנפצו על צוקה. אזכיר פה רק שהמילה מילים בעברית היא פילנדרום, ניתן לקרוא אותה מהסוף להתחלה והיא שומרת על משמעותה. כך שתשובת המלט לשאלה “מה אתה קורא נסיכי?” (”מילים, מילים, מילים” ) היא לופ פילנדרומי אינסופי. פילנדרום נוסף: “In girum imus nocte et consumimur igni” (”אנו נכנסים למעגל בלילה וכלים באש”).

הודו המסמאת של פלובר אינה הגילוי הראשון של הודו בידי מה שאנו תופסים אותו כאנשי המערב. פלוטרכוס מספר שבמסעו של אלכסנדר מוקדון להודו נלווה אליו צייר בשם פירון מאליס שלומד תורה לרגלי הגימנוסופים, הפילוסופים העירומים של הודו. וכשהוא חוזר אל אליס הוא ערום כמותם ומטיף כמותם לחתירה אחר שלוות נפש פנימית ולא להתמכר להרגלים מחשבתיים קיימים. הוא אבי מה שנעשה אחר כך האסכולה הסקפטית. מה שמוכיח שהציני קודם לסקפטי, כי הציניקן (רואה את העולם בעין של הכלב) דיוגנס חי לפני פירון מאליס. (או אם תרצו, הסקפטי הוא ציניקן שטייל יותר בעולם). את הודו מגלים כל פעם מחדש והתוצאות לא צפויות ומעניינות. שלומית פלאום מסבירה לאישתו של גנדי ש”הדבר שקוראים “סוואדישי” בהודו נקרא אצלנו תוצרת הארץ.” (”נוסעת אלמונית”/ נורית גוברין עמ’ 171). וחוגגת על האסיתיות המשותפת, לדעתה, לבני ישראל ולהודים. בן גוריון לעומתה מגלה בהודו, מול הקבצנים ההודים שקמים לכבודו ברחוב, שהוא אדם לבן. “והתביישתי שאני איש לבן, אם כי זו הפעם הראשונה בחיי שנודע לי שאני איש לבן.” (”בן גוריון”/ מיכאל בר זוהר 1986 עמ’ 164). פלובר, האיש שהתגאה בפני חבריו שהוא חי כדוב במאורתו, שאין הוא כותב מילה אחת על פלובר האיש, שברח מהחיים אל הספרות וחי כנזיר, שם בפי היוגי-גימנוסוף שלו את המילים הבאות:

“שקעתי אל הבדידות כמו קרנפים/ פעם גרתי על העץ מאחורי ואכלתי פירות ופרחים בהקפדה כזו שגם כלב לא ראה אותי סועד. היות והקיום נעוץ בהשחתה, השחתה נעוצה בתשוקה, תשוקה נעוצה בהכרה, הכרה נעוצה במגע - נסתי מכל פעולה וכל מגע/ דממתי כקבר ונשמתי משני נחירי אפי, התבוננתי בריכוז בקצה חוטמי. הרהרתי בדקות רוחי, העולם באיבריי, הירח שבלבי - הגיתי בנשמה הגדולה ממנה עקרונות החיים נובעים כניצוצות אש/ לבסוף הכרתי בכל הברואים את נשמת העליון, ובנשמת העליון הכרתי את כל הברואים. ומצאתי חלל לנשמתי עצורת החושים בה/ כציפור הלוגמת רק מי גשמים, שתתה נשמתי ידיעה שמימית/ בידיעת דבר מה אני מאיינו/ עבורי אין תקוות, חרדות, שמחות, מעלות, לילות, יממות, אתה, או אני - אין לי דבר/ בסיגופים עזים התעלתי על הכוחות/ במחשבה אקטול מאה נסיכים, אתלוש אלים מכסאם, אבתק מוסרות תבל/ נעשיתי מוכה חלחלה מצורה, מתפיסה, מידע - כי אין מחשבה ששורדת את הדחף הארעי שגרמה והשכל עצמו הוא תעתוע ככל הדברים/ כל הנולד יכלה, כל הכלה יוולד/ יישויות שנעלמו יוולדו בתוגה מחדש ביקומים לא ידועים לשירותם של אחרים/ אך לאחר שחייתי פעמים כה רבות כאלים, אנשים, וחיות אני דוחה את המסע, איני רוצה עוד תשישות!/ אני נוטש את הפונדק המלוכלך של גופי, בשר כתליו, טיח הדם שהוא מצובע בו, גג עורו הכעור, נאד מלא צוואה - וכגמול אמצא מנוחה נכונה במוחלט, באין.” (לפי תרגומה לאנגלית של קיטי מרוסובוסקי מהדורת פינגווין עמ’ 134-135 Mrosovosky)