מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

ג’ון וודרופה (Sir John Woodroffe 1865-1936) היה שופט בריטי בכלכותה בזמן הראג’ (השלטון הבריטי הקולוניאלי על הודו). הוא היה קתולי, מה שהיה עדיין יחסית נדיר בקרב הממשל הבריטי שנטה להעדיף אנגליקנים ופרוטסטנטים. והתחנך בבית ספר קתולי סובלני מאוד שכמעט נראה כפרה-פיגורציה לרעיונותיו של יאנוש קורצ’ק על חינוך. הילדים מנהלים את ענייניהם בפרלמנט הבנוי על מודל הפרלמנט הבריטי ומפרסמים עיתון בשם “האמבה”. זו אולי הסיבה לכך שלמרות שבית הספר היה אנגלי מאוד ופנימייתי מאוד לא היו בו תופעות של השפטה מוחלטת ובריונות בין הנערים הגדולים לקטנים. (מה שבאנגלית נקרא Fagging , לתיאור של התופעה, שנמשכה דורות ונתפסה כמחשלת, ראה את הביוגרפיה של רוברט גרייבס “שלום ולא להתראות”, הפרקים הראשונים.) הוא פוסע בעקבות אביו ונעשה שופט בכלכותה, מלבד אנקדוטה בה הוא מתמודד במשפט מול אביו ומנצחו אין סיבה להניח שהיה מרדני או יוצא דופן במיוחד. בנו של סעיד אמיר עלי (Sayeed Ameer Ali ) שאביו היה מראשי התנועה להקנית חינוך מערבי למוסלמי הודו (Aligarh Movement) תיאר את וודרופה כגובלין כעור ששתי הנאותיו בחיים הן האזנה לנגינת הפסנתר של אישתו (שהיתה פסנתרנית מחוננת) ואיזוטריקה טנטרית. הוא לא היה השופט הפרו-הודי ביותר, היו שופטים שתמכו הרבה יותר ממנו בלאומיות ההודית המתהווה. הוא גם לא היה רדיקל רוחני כמו התיאוסופית הפמיניסטית אני בזנט (Annie Besant) שהיתה משוכנעת שמצאה את משיח העולם בקרישנמורטי
(Krishnamurti). אלא פטרון של האמנויות ההודיות, מארח מופתי של האריסטוקרטיה האירופאית באימפריה לפני המלחמה העולמית הראשונה (אישתו ניגנה בפסנתר והאורחים התפעלו מאוסף האמנות ההודית). פובלציסט שהגן על מה שתפס כערכים הודים מול התמערבות יתרה. ואה, עוד דבר אחד, חניך במסורת השיוויזם הקשמירי שנהג לעטות את הדהוטי ולהסתובב במקדש השמש בקונראק (Konarak) הידוע בשל פסליו האירוטיים.

ההתחפשות ליליד (Going Native) היתה התנהגות ששמורה לאקסנטרים בלבד. אלכסנדרה דויד-ניל, אישה לא שגרתית בעצמה, אמרה ב 1913 אחרי שהכירה את וודרופה ש: “ישנם פקידים אנגליים שבחשאיות גמורה נעשו חסידיהם של קוסמים הינדים.” (הערה 78, עמ’ 110). היא גם סבורה ששילב את פולחן האלה ביחסיו עם אישתו, אותה כנראה אהב מאוד (לאחר חזרתם לאנגליה היא מתחזקת באמונתה הקתולית והוא הולך בעקבותיה.) השנים באנגליה לאחר הראג’ אינן טובות. בתו מתה מאנרוקסיה, אשתו נעשית מרירה ומתה לפניו, והוא נחלה וסובל מכאבים. למרות זאת הוא ממשיך בפרוייקט התרגום הגדול של הפילוסופיה הטנטרית לאנגלית. פרוייקט כל כך חריג ומשפיע שגרם לקתלין טילור לחקור את חייו. כי וודרופה, שכולם ידעו שהוא המחבר, פרסם את ספריו תחת השם ארתור אבלון. וכששאלו אותו אמר שהוא עושה זאת כי יש לו שותפים לכתיבה שהוא אינו יכול לנקוב בשמם כרגע. קתלין כתבה ביוגרפיה על וודרופה כדי להבין את התופעה המרתקת הזו של זר ההופך למוליך ידע מתרבות אחת לאחרת ולפתור את חידת השותפים. כל הציטוטים ומראי המקום הם מספרה*.

נפתח באמנות וחינוך כדי להבין את הרקע בו חי וודרופה. לאחר המרד ההודי של 1857 ( Indian Rebellion of 1857 ) בו הבריטים החביבים משפדים את האזרחים של דלהי על כידוני רובים ומעמידים את המורדים מול תותחים כדי שיתפצפצו אבריהם כשהתותח יורה האינטילגנציה הבריטית - ואני יודע כמה זה יפתיע אתכם - מגיעה למסקנה שאין תרבות הודית ראויה לשמה. היסטוריון האמנות ג’ורג בירדווד (George Birdwood) אומר ב 1910 שתרבות אסיה חסרה את מושג האמנות. יש לטענה זו שני בסיסים לעמוד עליה. הראשונה, רק במערב נוצרה התפיסה שהגוף העירום ויצוגים מדוייקים של הגוף והעולם (פיסול הגוף העירום, פרספקטיבה בציור נוף) הם אמנות. השניה, רק במערב נוצר מעמד האמן הבודד שעבודתו מקבלת ערך כי הוא עשה אותה. לכן, אין להודים (או ללא מערביים אחרים) אמנות. והוסיף ויליאם רוסקין (William Ruskin) וטען שבכל מקום בו ההודי מתבקש לצייר אדם הוא מצייר מפלצת בעלת שמונה זרועות.

מול תפיסות אלו ניצבת הדרישה ההודית ללאומיות וערך עצמי שחיש מהר עוברת את התרגום ההכרחי להכרה בקיומה של תרבות הודית בעלת היבטים חומריים ורוחניים. התחיה של ההינדואיזם בהשפעת תנועת ה Brahmo Samaj וויויקנדה. הכתרתו של טאגור כמשורר הלאומי של הודו והפיכת בית משפחת טאגור ל”בית לאומי”. יצירת אסכולת ציור בנגלית - כול התופעות הללו קשורות ללאומיות ההודית ולדעתי ברות השוואה לתופעות מקבילות בתרבויות אחרות**. כדי שפרוייקט ההמרה הזה יצליח הוא זקוק למתווכים לא-הודים שיקבלו אותו וידברו בשבחו. כך למשל, מול בירדווד שמתאר (כפרוטסטנטי טוב שחונך לבוז לפולחן דתי וציורים כעבודת אלילים) את פסלי הבודהה באסיה כפסיל הבוהה בטיפשות בקצה חוטמו ומעורר השראה בערך כמו פודינג (וכמעט קראתי לפוסט הזה שיווה רוקד בפודינג) האבל (Ernest Binfield Havell) מחליט למכור את אוסף האמנות המערבית של בית הספר הממשלתי לאמנות בכלכותה ולקנות במקומו אמנות הודית כדי לחזק את גאוות המקומיים בתרבותם.
ב 1928 (ככל שאנו מתרחקים מהמרד של 1857 ודימוי ההודים כפרא למוד מדבר) טוען האבל שאמנות הודית היא אמנות דתית מופשטת ולכן יש לקבל אותה כביטוי ברמה גבוהה של תכנים רוחניים. וועידת סדלר לחינוך (Sadler 1917-1918 ) שמתכנסת כדי לענות לקובלנות ההודים שהחינוך המערבי בהודו אינו טוב עבורם מסכימה איתם שהחינוך המערבי תורם ל”עיקור הגזע” (Deracinated) ההודי מסגולותיו ולכן יש לקדם חינוך שיקנה להודים כלים מערביים וישמרם “הודים”. באופן מפתיע, האימפריאליסט הגדול לורד קורזון תומך בגישה זו.

יש כאן משחק תמידי בין האליטה המקומית לאליטה המערבית והתוצאות לא תמיד פשוטות כמו שהיינו רוצים. האבל למשל מאמין שהתרבות ההודית השיגה מה שהשיגה כי היתה ארית ולכן כדי שהאימפריה הבריטית לא תיפול יש לשמרה “ארית” ולמנוע נישואי תערובת (כי זה מה שהפיל את התרבות ההודית). אני בזנט מאמינה שיש לעדן את שיטת הקאסטות כדי שהאדון יאהב את המשרת והמשרת את האדון אבל לשמור אותה כי ככה החברה האידיאלית צריכה להראות (ומעניין שכשהיתה באנגליה המעמדית ולא היתה מם-סהיב חשבה אחרת.) כשהמלומד היפני Okakura Kakuzō מייסד את בית הספר לאמנויות של טוקיו הוא עושה את זה תוך דיאלוג מתמיד עם הפרופסור האמריקני ארנסט פנולוסה (Ernest Fenollosa) והאמנות הלאומית שהוא עוזר לייסד מסייעת לאידיאולוגית “גזע יאמאמוטו” להפוך את יפן ללאומנית, פאשיסטית, ואימפריאלית במימדים שהבריטים אפילו לא שיערו (אסיה אחת, תחת הנהגה יפנית). מי כאן קאליבן ומי כאן פרוספרו? לא תמיד זה ברור. ומה אומר קאליבן לסטאפנו? “קודם כל קח את הספרים שלו, כי בלעדיהם הוא שוטה כמוני, ואין לו אפילו רוח אחת שתציית לו.” קתלין מביאה עדות שלא תמיד אלו שעזרו לוודרופה בעבודת התרגום העריכו אותו כאדם חושב.

הטנטרה, עד וודרופה, נחשבה כמאגיה פרימטיבית נמוכה הקרובה לעבודת אלילים ואמונה תפלה. ה. ווילסון (Horace Hayman Wilson) שהחזיק בקתדרה לסנסקריט באוקספורד גינה אותה וחיזק את טענתו במשפט הנפלא: “יש לנו את הספרים - אנחנו יכולים לקרוא את הטקסט.” והטקסטים מדברים על השתכרות וזיונים, על לחוות את אלוהים דרך החומר, על הכלת היקום בגוף המאמין - ולכן זה רע. L.A Waddell כותב ב 1895 שהיוגה היא “טפיל המכיל את חיידקי הטנטרה שגרמו לגידולים בגוף המרכבה הגדולה” (זרם המהאייאנה בודהיזם) “ולמפלצת שצמחה בגוף זה, מרכבת הברק (וג’ריאנה).” התורה הטנטרית נתפסת (גם בעיני הינדים ובודהיסטים אפולגטיים) כתורה מרושעת. וודנטה ומהאייאנה זה טוב, יוגה ווג’ריאנה זה רע. קומץ האנשים שחשבו אחרת (לפחות לגבי הטנטרה במרכבת הברק הטיבטית), כמו הנוסע ההונגרי קוסומו דה קורוס (Sándor Kőrösi Csoma) ומשרת הציבור האנגלי בריאן הודגסון (Brian Hodgson) לא גרמו לאקדמיה לשנות את דעתה.

אל החלל הריק הזה נכנס השופט האנגלי וודרופה. קתלין תולה את המרתו לטנטרה בפגישה עם אטאל גוש (Atal Bihari Ghose) שמרשים אותו בהופעתו החיצונית המכובדת והרגועה ובשליטתו הטקסטואלית בפילוסופיה הטנטרית. גוש מכיר את וודרופה ל Sivacandra Vidyarnava , שהופך לגורו של שניהם.

גוש ההינדי ישמש עבור וודרופה באותה פונקציה של מתרגם טקסטים מקומי כפי ששימש לאמה קאזי הטיבטי (Lama Kazi Dawasamdup) לאוונס-וונץ. ארבעת המלומדים מכירים זה את זה ומתכתבים זה עם זה בנוגע לפרוייקטים השונים שלהם. וודרופה זכה להערכה כה רבה כסמכות לגבי טנטרה שאוונס-וונץ מבקש ומקבל ממנו הקדמה ל “ספר המתים הטיבטי.” אחד החיבורים שישפיעו לצד חיבוריו של וודרופה על העניין העצום ביוגה ובודהיזם טיבטי בקרב בני המעמד הבינוני במערב אחרי מלחמת העולם השניה.

שיתוף הפעולה בין וודרופה לגוש הניב הרבה ספרים שקצרו שבחים רבים מצד האקדמיה בזמנו (בגלל גילוי פני הטקסטים הטנטריים) ומהציבור ההודי (על זה שוודרופה מביא כבוד לליגה). מבין שלל הספרים החשובים אביא רק אחד להדגים כמה וודרופה חשוב להבנתנו המודרנית של מהי יוגה. חיבורו “כוח העקלתון” ( The Serpent Power 1918 ) הופך את המילה “קונדליני” ואת הפילוסופיה של לעורר את אנרגיית השאקטי בסוסומנה (בין האידה לפינגלה) ולהעלות אותה דרך הצ’אקרות למוכרים. דרך אגב חברים, יש מודלים של יותר משבע צ’אקרות. וודרופה בחר לתאר את המודל הזה ובספריו מזכיר בהערות השוליים שיש מודלים עם 4, 9, 12, 16, ואפילו יותר מעשרים צ’אקרות. בתחום האמנות הינריך זימר (Heinrich Zimmer) לומד סנסקריט אחרי שקרא את וודרופה ב 1918 וזה מה שמוביל אותו לפרסום ספרו “צורות אמנות ויוגה” (Kunstform und Yoga 1926). זה הספר שיונג קורא על המנדלה כאמנות רוחנית ועוזר להפוך את האמנות ההודית (Sri Yantra) לנפוצה. זו הסיבה שכשאתם ואני הולכים לקונרק ורואים תבליטים של סקס עם סוסים בשלישיות אנחנו לא אומרים “פוי” אלא “איזה יופי”. בדיוק כמו שכשאנו רואים פורנוגרפיה יפנית שבמקרה נעשתה בטכניקה של הדפסים אנחנו לא אומרים “איכס” אלא “וואו, תראו כמה היפנים היו פתוחים בקשר למיניות, בטח זה קשור לבודהיזם.” (זוכרים את קאקוזה ופנולוסה?) דרך אגב, בספריה הציבורית של אדו היו משאילים לקוראים ספרי הדפסים אירוטיים עם ההנחיה: “אם אתה מחזיר את זה מוכתם אתה משלם על הספר.”

אז כולנו עושים טנטרה יוגה וכולנו מושפעים מוודרופה. סבבה, בואו נראה את המקורות ההיסטוריים שוודרופה לוקח מהם. כת נושאי הגולגולות (Kapalikas) שעבדה את האלמנט מעורר החלחלה של שיווה כמשמיד (Bhajrava). השיוויזם הזה הוא השיווזים הקשמירי שמפתח Abhinavagupta בין 975-1025 בקשמיר וזה הזרם שלומד את הטקסטים של 28 האגמות של שיווה (28 Siva Agams). מה שיווה משמיד? את הגבולות של הסדר המקובל. וזו הסיבה שמי שבחר בדרך הזו באלף הראשון לספירה עשה פולחן באדמות שריפת המתים. הדימוי המפורסם של קאלי עומדת על שיווה וחורצת לשון עוצב תחת שלטונו של מלך טנטרי במאה ה 17 בשם Agamabagis שהפך את פולחן קאלי לפולחן מדיני ממוסד (קאלי פ’וגה). איך זה קרה? הפולחן הטנטרי נעשה כל כך פופלרי שהיה צורך לעדן אותו ולשלבו בסדר החברתי הקיים. התהליכים האלו מתרחשים תמיד סביבנו. אין יוגה טהורה, אין טנטרה נכונה. ומעיר החוקר אנדרה פדוק (Andre Padoux): “טנטרה היא יצירה מערבית, בהודו יש רק טקסטים בשם טנטרות.” (עמ’ 155).

אז כולנו עושים יוגה בהשפעת הטקסטים הטנטריים. וכשהסבירו לי שיוגה-מודרה משמעו “חותם היוגי” אמת דיברו. וכשמעיפים עוד מבט מוצאים שבקונדליני יוגה זו תנוחה של הגוף. בוודות זה גרעין שמעורר תשוקה. בפולחן הטנטרה זו תנועה של היד (או “אישה”). בבודהיזם הטיבטי זה חותם. (ולזרע שצומח בתוך מצע הגידול של מכלול הגוף נפש יכולה להיות משמעות מאוד מעניינת.) וכדאי שלא נהיה סוג האנשים שהמזרחן הצ’כי מוריס וינטרניץ (Maurice Winternitz) דיבר עליהם בזלזול כ”חובבי הודו זוללי מיסתורין” (Indienschwarmern Geheimtuerei) שווה לבדוק את זה לעומק. נחמד מאוד שזה מה שעשו בקשמיר באלף הראשון לספירה ומעניין לראות איך שמרו את זה רלוונטי ב 1918 - מה אני לוקח מזה אתי לאימון כאן בלונדון ב 2007? מה אתם לוקחים?

* Sir John Woodroffe, Tantra, and Bengal - An Indian Soul in a European Body?” by Kathleen Taylor”.

** הכתרת ביאליק למשורר הלאומי והפיכת ביתו לבית “לאומי” שמכיל אמנות עברית, הקמת בצלאל והדגש על הצורפות התימנית כמבטאת את השיבה לארץ, נחום גוטמן ואסכולת הציור הארץ-ישראלי. עבודתו של הרב קו”ק בתוך היהדות הנורמטיבית מחד ומרטין בובר על חקר החסידות וגרשום שולם על הקבלה בתוך האקדמיה מאידך כדי להעניק לתביעה הלאומית תכנים רוחניים ותרבותיים עמוקים יותר. קווי הדמיון מפתיעים בעומקם ואני חש שזמן רב מדי הוצג הסיפור הציוני כמנותק מההקשרים הרחבים יותר שלו וכמין פנומן ייחודי. דווקא תוך השוואה לתופעות מקבילות ניתן יהיה לגלות את העושר והתעוזה בהיסטוריה שלנו.

ביום שני אני סוף סוף מצליח להגיע לכיתת נזירי היוגה עם ג’ונתן בטריוגה שבסוהו. אני אומר שלום לכריסטוף, מתעמל שאני מזהה משיעורי האשטנגה עם לילה מילר (טריק קטן כדי להרגיש בבית במקום חדש, לכו למקום מסויים יותר מפעם אחת, ככה תזהו את הקבועים ותקבלו תחושה של אוריינטציה.) אני מתאפק מלשוחח עם כריס על משמעות השם שלו (נושא כריסטוס מעבר למים, האגדה מספרת שגופו של ישו התינוק היה כבד כמשקל העולם ועדיין הצליח הקדוש לשאת אותו, וראה “רגל החזיר” של אביעד קליינברג לפרטים נוספים). אומר שלום לישראלים האחרים בכיתה ותופס מקום בשורה הראשונה מול הפסל של קאלי רוקדת. (אלילים מועילים מאוד לנקודת ריכוז מבט בתרגילי שיווי משקל). ג’ונתן נכנס ומעיף בנו מבט אחד. למי שנפגעה בתאונה הוא מדגים מה כדאי לעשות באימון, למישהו אחר הוא מתקן את היציבה. כשהוא מגיע אלי הוא אומר: “כאן זה לא שיעור אשטנגה בשביל חולי השליטה” ומראה לי את ההבדל בין למתוח זרועות מהחזה ולמתוח זרועות ממרכז הגוף. “None of this ujjayi breath nonsense” הוא אומר ומתחיל שיעור של עבודה מהאגן ומחול רך שבנוי על יוגה. זה מוזר לי ולא בא בקלות. הנשימה שלי אוג’י על אוטומט למשל. אבל יש לי מזל גדול שאחרי שנתיים של אשטנגה אני ברמה פיזית מספיק טובה כדי לעשות את רוב התרגילים. לפני שנתיים זה לא היה ככה, הייתי כנראה רואה מה האחרים (בעיקר האחרות) עושים, מתייאש, ועף משם כמו טיל. בשתי נקודות בשיעור הוא רוכש את אמוני. כשהוא מדגים לי איך נראית עבודה מהכתפיים מול עבודה מהחזה אני מרגיש את המצוקה בתנועה ומזהה אותה בתוכי. זה הרגע בו אני זוקף אוזניים פנימיות וחושב: ” זה נכון, זה אמיתי, בוא נראה מה עוד יש פה לקחת.” הנקודה השניה היא שהוא אומר שיש לי Lovely long legs ולכן כדאי להשתמש בהן. הוא האנגלי הראשון שאני ממש שומע אותו משתמש בביטוי Luv (חומד) בפניה למישהי. במהלך השיעור הוא מקפיד לשאול את הכיתה אם מה שהוא אומר נשמע הגיוני או לא ומייעץ לנו להביט אל קיר השקרים, הקיר שאינו שם בשביל הריכוז. המונח תופס אותי ואני מתחיל לחשוב מה יכול להיות קיר השקרים, הקיר שאינו שם. זה יכול להיות הרעיון שיש משהו מוגבל ופרובנציאלי בלחיות בישראל לעומת החיים בלונדון או סאן-פרנסיסקו. זו יכולה להיות הגבלה פנימית שאנחנו מפנימים לתוך ההבניה של “מי אנחנו”. קיר השקרים יכול להיות הקיר שהמשפחה בונה סביבנו, הקיר שמתחיל כמחסה ונגמר כסד. הקיר שלא שם יכול להיות הקיר שהתרבות בונה. כי בינינו, שייקספיר מת וזה שייטס אמר שתפקידם של החיים הוא להגדיל את טווח דמיונם של המתים זה נחמד אבל מי רוצה לחיות על המת?

ואיך עוברים את קיר השקרים שלא באמת שם? זה כמו בקואן זן יפני שיש רגע של התעוררות? זה ללכת בנתיב היד השמאלית של עבודה מינית וחריגה מהגבולות? זה רגעים אלגנטים של שכלול ועקיפת קירות לצד רגעים של ראש בקיר ותסכול פלויד וורוד (היי יוגי, גם אתה סה”כ חלק מחומת ההפרדה) או שזה משהו שמכאן לא רואים ו”עין לא שמעה, אוזן לא ראתה”? (”חלום ליל קיץ”).

ג’ונתן מסביר לי שהוא התכוון לכך שהמחיצה בכיתה לא יציבה ולכן לא כדאי להישען עליה בעמידת ראש כי היא קיר דמיוני. הוא הסכים איתי ש”קיר השקרים, הקיר שאינו שם” נשמע מאוד הינדי ועמוק. אני אנסה לשלב כמה כיתות איתו בזמן שאני כאן. הוא אמר לי שאנשים בדרך כלל או אוהבים או שונאים את הכיתות שלי. השיעור מאוד הזכיר לי את הסרט התיעודי שראיתי על אוהד נהרין וגאגא. אני רושם לעצמי לנסות כמה שיעורים כשאני חוזר לארץ. אחרי המקלחת החמה אני פוסע דרך שער האותיות אל הספריה הבריטית. שם דבורה, אישה נעימה מכפר ידידיה שמנהלת את רכש ספרי העברית בחדר הקריאה של אסיה ואפריקה בספריה הבריטית. מאשרת שהכתובת על חשבון האשראי שלי בעברית זהה לכתובת שתרגמתי לאנגלית ואני מקבל אישור כניסה אל הסקריפטוריום. שם אני מזמין ומקבל עותק פקסימיליה מדוייק של הצהרת בלפור והמסמכים הנלווים. אני מתבונן בהם רגעים ארוכים ואז מחזיר לספרנים, עובר את ספרי המלך שמוצגים לראווה בעמוד זכוכית המתנשא מרצפת הספריה לגגה, ונכנס אל חדרי הקריאה לקרוא על השופט האנגלי שעושה יוגה על גג ביתו בכלכותה ומתרגם את הטקסטים הטנטריים תחת השם ארתור אבלון. ג’ורג וודרופה.

נ”ב

חיפשתי את מקור המונח החי על המת והגעתי לראיון של אתי חסיד עם פנחס שדה מ”חדשות” 1987 (http://sadeh.corky.net/1987_01_09_interview.html) שווה קריאה.

למי שמגיע ללונדון הנה הקישור לנזירי היוגה (http://www.yogamonks.co.uk/) ועוד פרטים על גאגא אפשר למצוא כאן (http://www.bodyways.org/) .

בוקר שטוף שמש וכפור מכסה את המדשאה, את המדרכות, את גגות המכוניות. הגוף נזכר בפעם האחרונה שחי באקלים קר כל כך, ברמת הגולן. אני שואל את עצמי אם גם כאן, כמו בבולטימור, מפזרים מלח על המדרכות כשהשלג יורד. (התשובה היא לא, למועצה המקומית של צפון לונדון אין מספיק כסף בשביל זה והשלג לא נערם בכמויות גדולות מספיק שיצדיקו את זה). הקור ששורר בבקרים מבריח אותי אל מתחת לשמיכה ומבטל את התוכניות שלי להתמיד באימון יומי גם בחופשה. למרבה המזל עשיתי מינוי בטריוגה כך שאני מצליח להתאמן פעמיים שלוש בשבוע. המרכז בגבעת שושנה (Primrose Hill) ענקי ומתפנק. מרגע הכניסה החום אופף אותי וגורם לכל שריר בגוף לגרגר מעונג. הסטנדרטים פה אחרים. יש הרבה צעצועים על המדפים בחללי האימון והחללים מאוד נקיים ופונקציונליים. האלמנטים היוגיים נמצאים בפסלי גנאשה והבודהה שמפוזרים בקומת הכניסה לצד מקלות הקטורת הבוערים ובמוזיקה “מרגיעה” אחרי השיעורים. יש להם מזנון אורגני-הוליסיטי-אוכל נא שגובה בלי למצמץ חמישה פאונד לבקבוק מים. כשאני מקשקש עם אחת מהעובדות אני מציע לה תה מהתרמוס שלי והיא נותנת לי בתמורה טיפ ליריד אוכל אורגני בלונדון. בהשוואה לגבעת שושנה המרכז בסוהו פצפון ואני מוצא בו צעצוע חדש, ספוגית טלק שעמה אפשר לשמור על ידיים יבשות בזמן האימון. הקהל, מלבד שתי ידידות מקסימות שמכירות אותי מהארץ ושמחות לגלות אותי שם, טיפה מאכזב. לא עושים את תרגילי החימום שאני רגיל אליהם והקצב הרבה יותר מתון ואיטי. כשאני מגיע לסוהו לכיתה בשם “נזירי היוגה” (Yoga Monks) שמתוארת כאינטנסיווית יותר אני מגלה שהשיעור הזה בוטל והוחלף בשיעור יוגה אחר. אני לוקח אותו ומגלה שיש בסיס לבדיחות על היוגה. שיעור חביב מאוד עם מורה צחקנית ועדינה ולא הרבה יותר. אני מתנחם במקלחות המצויינות (המים תמיד חמים ואין אפשרות לבחור במקלחת קרה. ככה זה גם ברוב הכיורים במסעדות ובתיאטראות, המים מפכים תמיד כשהם חמים. היוצאים מהכלל הם הכיורים האנגליים בהם יש ברז אחד למים חמים וברז אחר למים קרים ואין ברירה אלא לפתוח את שניהם ולהעביר ידיים במהירות בין להט לכפור ולחשוב על האימפריה). בזמן השיעור אני מגלה לחרדתי שהפחתתי מעט במשקל ושהרצון לתת בראש בזמן האימון חזק ביותר. אני חושב שההפחתה במשקל זה בגלל הקור ואני שורף יותר אנרגיה בניסיון להתחמם ושהרצון לתת בראש זה בגלל החום שפותח לגוף את האפשרות הזו. אחרי שיעור האשטנגה בגבעת שושנה אני מרגיש אושר עצום ורב ומניח פאונד בתיבת הנגינה של זמר רחוב לא ברור (שיער ארוך ולא ברור אם הוא גבר או אישה) שמאחל לי ערב מקסים.

אני פותח את הפנקס ומלקט רשמים מהשבוע האחרון. שלוש ישראליות צעירות שפגשתי בהמתנה לקו הלא נכון בתחנת האוטובוס שבאו לעבוד בעגלות והצטנפו יחדיו בתחנה כגורי כלבלבים המחפשים חום. הזקן בתחנה מלכסן לי מבט פגוע כשהוא שומע אותי מדבר איתן בעברית וממהר לקחת מונית הרחק מהברברים ושפתם הגרונית. העגלות הן סוג של עבודה נפוצה לצעירות ישראליות בלונדון לצד האו-פריות (אומנת בית) במשפחות היהודיות. העגלות הן עגלות של מוצרי קוסמטיקה שהצעירות הנלהבות עם האנגלית המשובשת מנסות לדחוף לאנגלים. ידידה שהתפטרה משם והלכה לעבוד במאפיה במקום (גם אופים ישראלים, מסתבר, עושים כסף בלונדון) אמרה לי שהעבודה מחרידה. משקרים לאנגלים שמוצרי ים המלח או מה שלא יהיה יחליקו קמטים, יורידו לחץ דם, וישפרו את כוח הגברא. “למה אני צריכה לומר דברים כאלה בכלל?” היא אמרה לי “יש לי הכשרה רפואית? אני יודעת מה זה יעשה או לא יעשה להם?” והבוסים הם, אם נאמר בעדינות, לא שליחי מכון וייצמן לחילופי תרבות אנגליה-ישראל. “איך העבודה?” אני שואל את הנערות, “חרא בלבן?” והן מהנהנות. “אבל עושים בזה הרבה כסף” אומרת לי הנועזת יותר. אחר כך היא מגיעה למסקנה שאם אני מסתובב בלונדון עם תרמוס תה ומטריה בתיק למדתי בטכניון.

בחיפוש אחרי הקו הנכון אני מאבד את דרכי ומשוטט במבוך שלונדון יכולה להיות כשיורדים מהמפה. שורות על שורות של בתים סגורים ברחובות שוממים. אני שומע קול נפץ ונרגע כשאני רואה שזה רק זיקוק. באי תנועה בין שני נתיבים אני רואה אדם הולך במעגלים ומחטט בעשב הדליל כאילו איבד משהו, אולי את שפיותו. אני פוסע משם מהר מאוד. תוך כדי הטעיה אני חושב לעצמי למה לא רואים הולנדים נוסעים לארצות זרות כדי למכור זבל למקומיים ואז בוכים על רגשות אנטי-הולנדים באוכלוסיה הכללית. אחרי זה אני שואל את עצמי מה כל כך רע בלהיות שאפתני וחרוץ ועם ראש של יזם. ואם עדיף, למשל, להיות כמו הפולנים שאני פוגש ברכבת התחתית (זוג צעיר ופאנקיסטי שהלך לאיבוד, האישה מערסלת חצי בקבוק יין לבן תחת זרועה). או כמו היפנים שמתגודדים בקבוצות נעימות סבר ומסורקות היטב בדרכן לכיבוש היעד וצילומו. (תיירים יפנים מרגיעים אותי, כשאני רואה אותם אני מרגיש שאני במקום בטוח. אני חושב שאפשר לחשב מדד של איכות חיים בארצות שונות לפי כמות התיירים היפנים שמגיעים לשם). אבל ראבאק, אני לא יכול לשקר, כשאני שומע על ישראלים שנוסעים לעבוד על אנגלים בקניון ולמכור להם זבל זה מעליב אותי. “וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ” אבל דחילק, עד מתי?

בצינורית תיירת יפנית צעירה עוטה מסכת מנתחים ושוחחת עם החבר שלה. אחד מהמטורללים המקומיים - ומשום מה רק למטורללים יש מבטא קוקני לונדוני - צועק אליה (בתרגום חופשי): “אני יודע מה חשבת לעצמך! לונדון עיר גדולה ומזוהמת ומלאה בזרים, אני אשים על עצמי מסכה ואני לא אזדהם. אבל יש לי חדשות בשבילך בובה! לונדון תזהם גם אותך! (You too will be polluted).” אחרי כמה דקות של רגיעה הוא רוטן לעברה, היי בייבי, רוצה לבוא אצלי ולשים מסכה?” הנוסעים האחרים מחייכים. הרגע זה הצליח לו.

המטורלל צודק, אי אפשר לשוטט בשדרות לונדון העיר בלי להזדהם במשהו. חבר ישראלי לוקח אותי למוזיאון הטבע ובזמן שהוא מרותק למוצגים אני מרותק לבניין ואלפי הקופים והציפורים שמגולפים עליו. רק מול הרובוטים של הדינוזאורים שממצמצמים ושואגים מול המבקרים אנחנו מאוחדים בתדהמתנו המוקסמת. (אחת האמהות מסבירה לפעוטה שהטי-רקס שואג כי הוא בודד, אם אחרת בתחנת ווטרלו, תחנה כל כך גדולה שיש בה מדרכות נעות, מסבירה לתינוקת שלה “אנשים בדרך כלל לא אומרים שלום בצינורית פרח שלי”. אני עושה לילדה שלום והיא מצטחקת). הכניסה למוזיאון הטבע חינם. חינם גם הקונצרט של המוזיקה האיראנית במרכז הגדה הדרומית (South Bank Center). אבל הזיהום הנורא ביותר, שגורם לי לקדחת והזיה משנת חיים, הוא בניין האופרה המלכותי וההפקה שלהם של “מפצח האגוזים”. בחמישה עשר פאונד לכרטיס אני והחבר ממוזיאון הטבע זוכים לערב שלא צילומים ולא מילים יוכלו לתאר. הכל מושלם. כל סט של תפאורה זורח, כל צליל של התזמורת מדוייק, כל תנועה של הרקדנים היא נס קליל של אמנות שנקנית בדמעות עופרת. אחרי השעתיים האלו אני הופך מאדם שלפני כן לא ראה כמעט בלט לאוהד בלט גמור. מספרים על מאייר ספרי הילדים והסופר אדוארד גורי (Edward Gorey) שהיה הולך לכל שבעים ההופעות של הבלט של ניו-יורק כשהופיעה רקדנית שאהב והיה יושב עטוף במעיל הפרווה שלו ומביט ברקדנים. כשקראתי את זה לא הבנתי למה אבל אחרי שראיתי את איונה לוטס (Iohna Loots) בתפקיד קלרה אני מבין. מבין את גורי ומבין את דגה שפיסל וצייר רקדניות בלט. אני עדיין לא מבין, אבל אולי מתחיל להבין, את ז’אן גורג’ נובר (Jean Georges Noverre) ומכתביו על הבלט. “הבלט היינו ציור, או ביתר דיוק, שורה של ציורים הקשורים אחד לשני בפתיל העלילה שמספקת את נושא הבלט.” ביציאה מהאולם הג’נטלמן מסקוטלנד שקשר עמנו שיחה בהפסקה אומר לנו: “איני אומר זאת משובינזם לאומי, אבל טיילתי בציריך וברלין ופריז ומדריד והאופרה המלכותית היא בניין האופרה היפה בעולם.” אני חושב על לוציאן פרויד, על אניש קאפור, על אליסיה מארקובה (Alicia Markova). וטעם מר ממלא את פי. האם אפשר לחזור לחווה אחרי שמניחים את הישבן פעם אחת על מושבי הקטיפה האדומים של האופרה המלכותית?

מצאתי קפה רשת קטן וחם על הפינה מהבית בצפון לונדון ובכל מקרה היום הזה מוקדש להתמצאות במרחב החדש שקל”ב אחרי שהימים האחרונים הושקעו בלקום מוקדם בבוקר כדי “להביס את התור”. להמתין כמו דביל שעה מול הכניסה תוך פיטפוט עם תיכונסיטיות חביבות שהגיעו מליברפול לראות את התערוכה של מילאיס (Millais). ללכת לאיבוד ביום ובלילה עם המדריך “לונדון מ א - ת” פתוח בעמוד עם הסמטה של הבית אחוזה ביד ועליה כפפה בלילה הקר. להבין שכל תפארת לונדון לא תענג אותי אם לא אכין כריכים טעימים ותרמוס תה להחיות את נפשי בהליכות הארוכות. ולהשלים עם העובדה שזה נורא נורא כיף לדבר עברית עם ישראלים בלונדון, אפילו אם לא הכרנו קודם. ולהתפעם מהצינורית (Tube) והאוטובוסים. (תחבורה ציבורית שעובדת כל יום! וכמעט כל היום! והקרונות/ אוטובוסים מגיעים מהר! ואנשים אשכרה מחכים בסבלנות עד שמי שרוצה לרדת ירד לפני שהם יעלו! ונקי! והאויסטר קרד מאפשר לנסוע לכל מקום! והצוות שעובד שם תמיד שמח להדריך אותך איך להגיע לאן שאתה צריך!)

בבית הקפה, עם הפנקס וחוברת הרשימות שלי מונחות על השולחן לצד הלפטופ, כשתוכניות וחוברות שמורות בתיק להתיחסות אני מוצא את עצמי תוהה מה להכניס. הפוסט הקודם שכתבתי לא נשמר כי לא שמרתי אותו בין פסקה לפסקה ואני רואה בזה הזמנה לכתוב משהו אחר. הרשמים הראשונים מקו פיקדלי בדרך לבית בצפון לונדון (אישה שחורה ויפה מאוד עם רגלים ארוכות ומכנסונים קצרים בתלבושת בית ספר קוראת עיתון, שלוש דורות של נשים קוקניות קושרות עמי שיחה והסבתא מסבירה לי שהתינוקת היא נכדתה. כשאני אומר לה מזל טוב הבת אומרת לי דנקה שיין. יעני, הבינה שאני ממקום אחר אבל לא כל כך מאיפה. אני רושם לעצמי שהתרבות שלי אינה כה מרכזית כפי שאולי חשבתי.) בתערוכה של (Millais) בטייט בריטן אני מתבונן ב”אביב” (1856) ומבין משהו אינטואיטיבי. לא רק שהוא משתמש באליס גריי כדי לדגמן שלוש דמויות. הדמויות מביטות זו בזו ורק ברגע שהדמות מימין נושכת את הצמח עיניה נפקחות לידיעת טוב ורע, שיערה מתפרע, ומופיע החרמש (ידיעת המוות). הנקודה היחידה בציור בו המבט הרפלקסיבי הופך למבט שמודע לנוכחות הצופה. הולך לאיבוד בדרך הביתה ונותן פאונד לירושלמי שנחת הרגע ולא קנה אויסטר קארד לפני שאני עולה על קו 480 במעלה גולדרס גרין, עובר בתי קפה עם שמות כמו פלורנטין ודיזינגוף. ביום ההולדת שלי אלוהים מאותת לי שאקשיב ומארגן לי חגיגה של אורות אנגליקנים ויהודיים בווסטמיניסטר אביי. במקום אליו לא הכניסו יהודים כשריצ’ארד לב הארי הוכתר למלך אנגליה אני יושב עם נר ביד ומקשיב לחזן ולחזנית שרים “שמני כחותם על לבך.”

קטע מהמחברת:

“לונדון היא עיר עצומה, נוחה, סובלנית, שמתפקדת ביעילות מרשימה למרות ההתפוררות הבלתי נמנעת בקצוות (העובדים בטייט הם ברובם זרים). היא אינה נוחה במיוחד להולכי רגל. המרחקים כאן אינם ניתנים לדמיון בהתחלה. זה אילו תל אביב היא מודל מוקטן של עיר בהשוואה לתפארת של לונדון. (”כל ארץ ישראל היא אחיזת עיניים! שותלים עץ אומרים יער! בונים בית אומרים עיר!” שאג קושינר ב”נמר חברבורות” בהבימה. אוי כמה שמבינים את זה בלונדון.) עיר צעצוע מול העיר הממשית. ואין ספק בתפארתה הנמרית של לונדון. פארק סינט ג’ימס ירוק ומופלא עם סנאים אפורים (הם פולשים אמריקנים, הסנאי הבריטי צבעו אדום והאפורים דחקו את רגליו לסקוטלנד. הם כמו הטרמיניטור של הסנאים, אפילו מה שהם מחרבנים הורג את האדומים) האנדרטה למלכה ויקטוריה היא פיסול חוצות נאדר כל כך שאיכותו ומימדיו גורמים לאנדרטת השואה של תומרקין, אולי פסל החוצות החשוב ביותר בתל אביב, להתקמט לגרגיר פלדה מחליד וליפול לים הגדול של האמנות בלי אפילו להשמיע “פלונק” קטן. קתדרת ווסטמיניסטר היא פלא צריחים מכושפים שובי עין. אפילו בנוחיות של הטייט לא צריך ללחוץ ביד על הכפתור של השירותים אלא רק להעביר את היד מול החיישן. השיטה פה עובדת וזו הסיבה שרבים רוצים לבוא לכאן. יש פחות ופחות בריטים ועדיין השיטה עובדת ולונדון לא רק שאינה קורסת אלא יעילה, קרירה, וחברותית יותר מאי פעם. כשפרחח לבן מעשן לצדי בתחנת הצינורית עובדת שחורה עם מבטא קריבי מגיעה ואומרת לו לכבות אותה. אני ותיירים יפנים מתבוננים בו מכבה אותה. יש מצלמות בכל מקום, והבריטים היעילים צופים בהן. אפילו הרמאויות הקטנות שלהם. לחמם את הטייט והמוזיאון הבריטי היטב ואז להציב אסטרטגית בתי קפה בסיום של כל מסלול לצד חנות המזכרות ולהעלים את הברזיות. או לתת כניסה חינם למקום ולגבות אקסטרה לתערוכה מיוחדת ועוד אקסטרה להדרכת אודיו. (מול חיוכי המאוכזב אחת העובדות בשיש של אלג’ין, מזרח אירופאית לפי המבטא, הקלידה את הקוד הנכון באחווה של זרים מול המערכת ואיפשרה לי לשמוע את ההדרכה חינם). נסלחים מול הילדים של המבקרים משחקים חינם בעגלות האמנות בטייט ורואים אמנות עם הוריהם בסופי השבוע ונהנים מההפעלות. התרבות הזו משקיעה מחשבה ומאמץ ברווחת אנשיה והדבר ניכר. מי שאמר שהאנגלים אנשים קרים לא ראה את ההורים עם ילדיהם במוזיאונים ובגלריות. רובם אבות, מערסלים את ילדיהם בחיקם ומקריאים להם סיפור או מסבירים להם את הציור. מלמדים את הילד לתת לאחרים לראות את העבודות גם, לדבר בשקט, להיות בן תרבות. במיוחד שבתה את לבי ילדה יפה בת שש שאביה לקח אותה לראות את “אם ובתה מופרדים” של דמיין הירסט. הילדה היפה, זר פרחים כסוף בשיערה, לא נבעתה ולא צרחה כשעברה בין הבתרים אלא פסעה מוקסמת וצוחקת ואז רצה בחזרה לאביה לאחוז בידו. בכניסה לספריה הבריטית פסל ברונזה ענקי ונהדר של ניוטון דמוי בלייק מודד את העולם במחוגה. אני נכנס ובוחר בהגדה מעוטרת על מסך המחשב בתערוכת כתבים מקודשים. המסך פורש מול עיניי את כתב היד המעוטר. “רחובות הנהר נחלי אמונה/ מים עמוקים ידלם איש תבונה/ תוצאותיה חמשים שערי בינה/ אמונים נוצר ה” “