מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

למה בין ביס לביס?

כשחזרתי מלונדון חברים וחברות התחילו להעיר על כך שירדתי במשקל. וזה לא היה בנוסח של “סחה עליך הורדת שני קילו בכיף!” אלא סוג המבט המודאג והיד על השכם שהמשמעות הלא מילולית שלה זה שאלה כנה אם התחלתי להשתמש בהירואין או לפתח הפרעת אכילה. כשגם אחותי אמרה לי שאני רזה מדי יישמתי את הפתגם הידוע ביסט דו שיכור גיי שלופן והלכתי לייעוץ תזונאי במכון וינגייט.

מה זה היה הדבר הזה בגרמנית?

יידיש, אם כולם אומרים לך שאתה שיכור אז לך לישון. יעני, אם אתה שומע משהו מהסביבה הרבה כדאי לך להתייחס לזה.

מה אמר התזונאי?

שבגובה מטר שמונים ושמונה ומשקל שישים וחמישה קילוגרם רצוי להעלות במשקל. ואז הוא בנה לי תפריט של בונה גוף ושלח אותי למכון הכושר. כשהסברתי לו שאני עושה חמישה אימונים של אשטנגה יוגה בשבוע וזה לא כ”כ סביר שאני אעשה גם זה וגם זה אז הוא הסביר לי שכדי להעלות מסה אני צריך אימוני כוח. התחושה שלי היתה שהוא מתוכנת לברוא בוני גוף וככה הוא עובד.

רגע, מה מדד מסת הגוף (BMI) שלך?  

18.9 , שזה בסדר גמור. הוא אמר לי שאני בתת משקל, מה שלא נכון ודי הלחיץ אותי עד שבדקתי את נושא ה BMI בויקיפדיה. רק 18.5 ומטה נחשב כתת משקל. מבחינת המדע המערבי הדבר היחידי שחסר לי לפי בדיקות הדם זה מעט המוגלובין, קצת יותר בשר אדום ואני מסודר.

רגע, למה לא לשלב באמת בין מכון כושר ויוגה? גם גמישות וגם כוח לא?

זהו שלא, מכון כושר עובד על לייצר מסת שריר באמצעות כיווץ. היוגה פותחת את הגוף ומאריכה את השרירים. זה לא גם וגם, זה לעבוד נגד עצמך. ובמקרה הזה, לעבוד נגד עצמך במקום שאין בו בעיה מלכתחילה. שלא לדבר על הכסף הזמן וההשקעה של להתמיד ביוגה ולהוסיף אימוני משקולות במכון כושר.

אז מה עשית בשבוע האחרון? עברת בין תזונאים ליוגים ואספת מידע?

כן, חשבתי שאם אצליב מקורות מידע שונים אגיע למה שהכי טוב לי. אבל מה שקרה זה שקיבלתי כמה נוסחאות שונות למה שטוב לי. כי כל אחד מדבר מהמערכת שלו. למשל, התזונאי מוינגייט באמת חושב שזה טוב לאכול כמו סוסון ולהרים משקולות. יש להם אפילו שפה מיוחדת, קיבולת שובע. שזה כמה אפשר לאכול עד ששבעים. עבור בונה הגוף מגבלת השובע זו מכשלה צריך לעבור אותה. עם הישמע הגונג אכול לפני שהשובע יתפוס אותך. אם אוכלים למשל פיתה עם חומוס ביצה קשה ושמן זית צורכים יותר קלוריות מעשר כפות גרנולה עם יוגרט, אז הראשון עדיף, למרות שבשני המקרים תהיה תחושת שובע. עבור בונה הגוף המטרה היא יותר קלוריות כדי שיהיה דלק לגוף והגוף יבנה שרירים. עבור היוגי המטרה היא כמעט הפוכה, להגביל את תנודות התודעה. להגביל את התשוקות של האגו. כלומר, לאכול כמה שצריך - לא יותר מדי ולא פחות מדי. וכאן מתחיל החארטה של היוגה. למשל, שהגוף מזוהם וצריך לנקות אותו בתזונה מבריאה. אולי זה נכון במקרים מסויימים אבל אם תאכל רק פירות וירקות לא תוכל להשיג את כל חומצות האמינו ולעכלן באופן יעיל. האדם הוא אוכל כל, אכול כדי לחיות.

ומה שחירפן אותך זה שהתחלת להעלם?

כן. בלונדון הרגשתי את זה מאוד חזק. שהעיר קרה וענקית וצריך בה המון המון מאמץ כדי לשרוד. רק כדי להתקיים. כי העיר היתה לפניך ותהיה אחריך. עכשיו, אל תבין אותי לא נכון, המאמץ הזה הוא בכל מקום. צריך לאכול וצריך להתקלח וצריך לעבוד כדי להתקיים. זה הריקוד שהחומר עושה כל הזמן. קוטפים תפוז, סוחטים, שותים, זורקים הקליפה, משתינים את התפוז החוצה, שותים עוד פעם. החומר לא נשאר אף פעם. אי אפשר לאגור אותו או לעצור את תהליכי ההשתנות הללו. הכל זורם. גם התודעה, האמונות, והמחשבות.   

כן, אבל עדיין, צריך להיות בעל גוף כדי להתקיים.

נכון, בגלל זה אני עכשיו משקיע הרבה יותר באוכל. אני אוכל כל ארבע שעות והולך עם אוכל בתיק כדי לאכול ישר אחרי האימון. יש בזה את הטירחה שלו, לאכול זה קצת מעייף ומשעמם. אבל צריך לתחזק את החלק הזה בחיים שלי אחרת אני אמשיך לאבד משקל. בכלל אני רואה בזה הזדמנות טובה לעבוד יותר על הדברים החומריים.

כלומר?

תראה העיסוק בגוף ובמזון מקל מאוד את הקרקוע לעשייה חומרית. כל אחד מבין בראש שאם לא אוכלים מספיק מרזים ואם אוכלים יותר מדי משמינים. אבל זה נשאר בדרך כלל בראש. זה כמו רישום הוצאות מסודר, כל אחד מבין שלשמור מעקב על כמות הכסף שמוציאים ושמירה על קבלות תועיל להבין טוב יותר מה נחוץ, מה לא נחוץ, ואיך אפשר לשמור על מאזן תקין. כי כמו שאומר המהסוואמי, משיכת יתר זה דבר כואב מאוד. ואין מישהו עם מאזן נקי, מאזן נקי זה סטטי, זה להיות מת. כולנו מושכים אל עצמנו ונותנים לאחרים ונמשכים לדברים. אם לא תוציא כסף בכלל לא תוכל לחיות. היותר עדיף זה להיות מודע לצרכים האמיתיים שלנו. בין אם זה כמה לאכול, בין אם כמה לישון, בין אם זה כמה לבזבז, או דברים אחרים. הנותן כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, למה? אהבה זה הרי דבר טוב לא? לא רומנטי לתת הכל למען אהבה? והתשובה, לא, זה מפחיד לתת הכל באופן טוטאלי למען משהו. מפחיד את הנותן ומפחיד את המקבל. כי מה יעשה המקבל? יהיה עולמית מחוייב לנותן? מי שאין לו לעצמו אין גם מה לתת לאחרים. יש סיבה לגבולות ולמנהגים, אפשר כמובן לשבור אותם, אבל כדאי שזה יהיה מסיבה טובה.

ואתה שובר גבולות מסיבה טובה?

הרבה זמן חשבתי שכן, ושהגבולות הם לחסרי הבינה ושבוטות וחריפות הן סימני ההיכר של האדם שבאמת מבין ואיכפת לו. היום אני חושב אחרת. אני לא כל כך בטוח. קח למשל את הדמות של האוס. בתור דמות ספרותית הוא מאוד חביב כי הוא מאנייק ציני שיודע הרבה ועושה דברים טובים בשלושים דקות בתאורה ואיפור שגורמים לו להראות סקסי במידה. התסכול שהוא מציג כדמות בטלוויזיה הוא תסכול אמיתי. זה מתסכל להיות חריג בעולם וזה מתסכל כשאחרים לא רואים דברים כמוך. נו, אז מה? מה יוצא לו מלהיות בוטה צולע וציני? השחקן אחרי הצילומים מתקלח וחוזר הביתה. אבל הדמות של האוס תקועה במקום בו היא נמצאת אחרת לא תהיה סדרה. האוס לא יכול להיות מאושר אחרת הסדרה תגמר.     

רגע, אתה אשכרה מותח הקבלות פילוסופיות בין סדרות טלוויזיה והחיים? החיים זה לא טלויזיה.

אתה רוצה להגיד לי שאתה לא זוכר נפלא עלילות ודמויות מסדרות שראית בתור ילד ושהדימויים האלו השפיעו עליך המון בהתנהגות ובאופי? אף פעם לא עמדת במצב מסויים וחשבת: “היי, זה כמו בפרק בסדרה הזו והזו?” אני חושב שטלויזיה משפיעה עלינו המון כי היא מעצבת את הדמיון שלנו ואז את ההתנהגות שלנו. המוזיקה בנגנוע (נגן MP3) למשל זה המעבר בין הסצנות בראש שלנו כשאנחנו הולכים ברחוב. זה לא החיים ממש, זה המעבר בין סצנה לסצנה. זו הסיבה שכל כך נוח לנו לשמוע מוזיקה ברגעים האלו של ההליכה או הנסיעה, אנחנו צופים בעצמנו מתוך הראש שלנו כאילו היינו דמויות בטלוויזיה. רק כשנגיע לסצנה הבאה בעבודה או בבית או במסעדה נכבה את המוזיקה ונקדם את העלילה.  

אם ככה אתה חושב לא כדאי שתלך למכון כושר, שם יש מוזיקה נונ-סטופ.

זו הסיבה, כי מכון הכושר זה לא לחוות את הרגע, זה ניתוק בין המחשבה לגוף. תיחזוק של מכונה.  

אז חוץ מההבנה החדשה של החשיבות של אוכל וחומר, שזה מעניין אגב, מה עוד קורה איתך עכשיו לקראת סוף השנה השניה של היוגה?

המודעות לגוף מחלחלת לכל שאר תחומי החיים. אי אפשר לכבות את היוגה אחרי האימון. למשל, לפעמים אני שוטף כלים בעבודה ופיתחתי אסנה בשביל זה שאני קורא לה אסנת עכביש המים. כי מה קורה בדרך כלל? עומדים ומתכופפים כלפי מטה כדי לשטוף כלים ואז הבטן יוצאת ועמוד השדרה מתעקם. אני מפסק רגלים כך שהמשקל הוא על כל כף הרגל ומכופף ברכיים עם גב ישר כך שאני יכול לרחוץ כלים בגב ישר ולשים במדף עם העברת משקל מרגל לרגל. אחד הדברים המעניינים זה שבזמן שטיפת כלים לפעמים בכל זאת החזה נסגר שוב כי הכיור נמוך ומתכופפים שוב. ואז יש רגע בו אני עוצר לשנייה ופותח את הלב לשטיפת כלים. זה קצת ביזארי כי כולה שטיפת כלים כן? אבל זה לפתוח את הלב לרגע בו אני נמצא עכשיו. כרגע אני עובד הרבה על יישור הגב התחתון, מה שקוראים אותו קונדליני (נחש העקלתון) והיה איזה שבוע בו צעקתי הרבה על אנשים. עכשיו זה טיפה אחרת.

למה צעקת על אנשים?

אתה רוצה את ההסבר היוגי? נחש העקלתון זו אנרגיה חזקה של תוקפנות ומיניות וכשהיא משתחררת וזורמת לקודקוד הרבה דברים יוצאים החוצה. אתה רוצה הסבר יותר רגיל? עיצבנו אותי יותר מהרגיל באותו שבוע. הסבר מדעי-גנטי? יש לי דפוס התנהגות ונטיה מולדת להרמת קול. אפשר להסביר את התופעות באינספור צורות. אבל אז מתבלבלים. עיגון, זה כל הסיפור.    

זה לא כ”כ קל אתה יודע, במיוחד שעוסקים בתחומים קצת שונים.

נכון, בגלל זה צריך מורים טובים, קהילה, ספרים, להתנסות, ולשמור על חוש של פרופורציה עד כמה שאנושי (וגם טעויות זה אנושי). הלכתי למכון כושר כדי לראות את האנשים ששם והמדריכה היתה עם יציבה גרועה ששידרה חוסר ביטחון. עכשיו, תסלח לי כן? אבל אם אני מגיע למכון כושר אני רוצה לראות מדריכים רעננים ומדריכות חינניות רוקדים מחול הורה סוער תוך שירה עברית רמה. גם בוינגיט, שיש לו המון קסם ירוק של הציונות הספורטיבית והמגשימה, רוב אנשים לא נראו בריאים או מאושרים. אולי כי ספורט תחרותי מפתח דברים שונים מאוד מיוגה? זו שאלה מעניינת. אולי יש בספורט המערבי משהו שמגיע ממערכת שונה לחלוטין, של מדידה, כימות, חזרה, ושיפור הדרגתי. כמו המהפכה התעשייתית רק של היחס לגוף. יותר גבוה, יותר מהר, יותר חזק. שיפור המוצר. יש בזה את הקסם שלו , עובדה שככה העולם נראה עכשיו. ככה יש מים נקיים לשתות, מים חמים בצינורות, וחשמל לאינטרנט. ויש גם בספורט את האיכות האישית של המתאגרף הטוב יותר או השחיין האיכותי יותר. אבל זה מגיע, אני חושב, ממקומות אחרים. אני חושב שיש בספורט המערבי הרבה טכניקה, אבל הרוח זה משהו שאם הוא מגיע מגיע בפוקס כי יש מאמן או אתלט חכם. שחיה צורנית תיראה טוב גם אם השחייניות כולן משלימות הכנסה בתור מחסלות של המוסד בלילות.

תגיד לי מה אתה מקשקש? יוגה זה לא ספורט? אין בה תהליכי מסחור או מדידה, כימות וחזרה? תראה את היוגי הנחמד שמלקק את ישבנו החום של מר ביקראם בסרט יוגה בע”ם. עושה כל אסנה כמו דבש. וביקראם רץ על הבמה כמו אל אצטקי מטורף עם אוזניות וצועק: “אני האיש החכם ביותר שאי פעם פגשתם בחיים שלכם!” ומה תגיד, הוא לא יוגי? זיבי הוא לא יוגי. זה כמו הקטע עם היהודים שכל פעם שמישהו מביא איזה משהו לא סימפטי משם צועקים כולם “זה לא יהדות” או “זה לא היהדות האמיתית”. זיבי לא היהדות האמיתית. יש ביהדות האמיתית דברים רעים ומפגרים ויש ביוגה דברים רעים ומפגרים. ואפילו יותר כי היו יותר הודים מיהודים בהיסטוריה וכמות הטימטום גדולה יותר כמותית בגלל זה. יוגה יוגה יוגה כל היום, יודע מה? פאק יוגה! פאק איט!

הממם…תשמע, יכול להיות שהכל חארטע בריבוע ושמה שחשוב באמת בחיים זה לעשות תואר במשפטים וכלכלה, להיות איש צבא קבע, לפרוש בגיל ארבעים וחמש עם פנסיה לכל החיים, ולהצביע לקדימה. יכול גם מאוד להיות שאין אלוהים, אין אהבה, אין אמנות, וזה הכל רפרוף של גלגל העין מול הקבר הפתוח. יתרה מזו, יכול להיות שיש אהבה אבל רק משתעלת, אין אלוהים אבל יש שטן שמשחק פוקר ומעשן סיגר, והאמנות מדברת רומנית. נו שויין אז מה? אם באמת הכי טוב בחיים זה לחיות לפי הצעות גליוני פילוני ואצבעוני עדיף היה ליפול למטחנת בשר בגיל שמונה. העולם מורכב ולא מושלם וככה זה יהיה עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם. עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר. הכל כבר נמצא בשירים, רק צריך להקשיב. תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות? זהו שאין, חיים הכי טוב שאפשר. ילדי הירח הם ילדים יפים, לנורמן יש חנות מזון טבעי ומוצרי חלב, נשא את קתי לאישה וישלם משכנתה כל חייו. כל החיים אומרים לנו את זה, התענוג הוא להבין מה זה דינוזאור משועמם עד הצוואר ולא להיות כזה.                    

לשים פס ולהיות נאמן לאמת הפנימית שלך.

אפשר גם ככה, בהחלט.             

ב 28 במאי 1871 לקח אביה של אד”נ את ילדתו לבית הקברות של פר - לאשז כדי שתוכל לראות את גופותיהם של חברי הקומונה הפריזאית שהתקוממו נגד הכניעה של צבא צרפת לצבאו של ביסמארק ושלטון הבורגנים שחתם על ההסכם. חיילי צבא צרפת, שלא השכיל לנצח במלחמה נגד הפרוסים, הצליחו לפחות לירות  ישר במצחם של אחיהם האזרחים והרפובליקה השלישית שרדה ויישמה במלואה את תוכניתו של הברון אוסמן (שבמקור נועדה לצרכי הקיסרות השניה) לסלול בפריז שדרות ארוכות ורחבות, להפכה למודרנית,  ולמנוע הישנות של מרד אזרחים על הבריקדות*. לטענתה, וזו טענה יפה עבור בודהיסטית, אביה עשה זאת כדי שתלמד את עומקה של האכזריות האנושית.

אד”נ אינה דמות סימפטית במיוחד כשקוראים את הביוגרפיה עליה ובכך היא מזכירה אישיות אחרת שעשתה רבות למען הפצתו ותרגומו של ידע אוקולטי בין תרבויות, אליאסטר קראולי (Aliester Crowley). בדומה אליו היא מנצלת את הקרובים אליה ומתייחסת אליהם באופן שלעתים גובל במחפיר. היא נישאת למהנדס רכבות מטוניס והוא זה שמממן לפמיניסטית המתקדמת הזאת את מסעותיה וחייה הרחק ממנו כשהוא עובד עבור האימפריה הצרפתית בצפון אפריקה. היא מתגוררת אצל אגודות אוקולטיות כדי לחסוך בהוצאות ובזה לחבריהם כי היא רואה בהם (לעתים בצדק גמור) שרלטנים ורפי שכל. היא חולקת עם קראולי עוד תכונה מעניינת, היא בזה לאנשים פשוטים וכמהה למותרות. חלק ממשיכתה להודו וטיבט מורכב ממשיכתה לחיי מותרות ופאר שיש בהם משרתים שעמלם מאפשר לאדונים להתמסר לחיפושים רוחניים. כשמשרתיה מתקוטטים  מול המדורה במסע קפוא בטיבט היא מצליפה בהם בשוט. כשהיא נוכחת במסיבת תה של נסיכים** הודים היא מאוכזבת קשות מכך שהנסיכים מקבלים תה בכוסות זהב וכסף והיא מקבלת תה בספל חרסינה פשוט. בדומה לקראולי היא לאומנית ממרחק נוח, על האימפריה להיות גדולה וחזקה, ושמישהו אחר ילחם. המדינה היא יצירה בורגנית וצרת אופקים, אבל לא כשאני צריך את ביטוח הבריאות שלי או לחדש דרכון. התעשייה המודרנית מכוערת ומשפילה את האדם, אבל שלא יסגרו את מוזיאון גיומאט ושהחשמל לא יפסק.

ראוי להזכיר שהדאלי לאמה החמישי נעשה מלך טיבט על כידוניהם של חיילים מונגולים והופך, הוא וממשיכיו אחריו, למלך-כוהן על טיבט. לא דמוקרטיה ולא צמחונות. ב 1908, כשהחיילים הסינים עושים פרעות בטיבט, בורח הדאלי לאמה ה 13 אל האנגלים ומבקש להיעשות חלק מהאימפריה הבריטית. וכששושלת מנצ’ו (Manchu Dynasty) נופלת הבודהה-החי-של-החמלה הזה מורה לאנשיו לשחוט כל חייל סיני שנמצא עדיין בטיבט. לזכותו, קיסרי סין נהגו לזמן את הדאלי לאמות שקדמו לו לחצר הקיסרית ולהרעיל אותם אז אולי היה לו חשבון היסטורי ארוך.

הדאלי לאמה ה 13 פוגש את אד”נ ומכריז שהיא התגלמות חיה של חזירת הברק (Dorje Phagmo) אחת מהיישויות הנשיות החשובות ביותר בבודהיזם הטיבטי. גושפנקא הזו, לצד מעמדה כאישה מערבית ומשכילה, עוזרת לה להפוך לסמכות מסוג חדש. סמכות שנובעת מניסיון אישי כמאמינה וכמערבית  שלמדה סנסקריט ופאלית. מישהי שהפכה לילידה וחצתה את הגבול אל הארץ הסגורה למערביים. היא הופכת לסוג של נזירה טיבטית, מאמצת נזיר טיבטי כבן, כותבת על מסעותיה באופן קולח ומשעשע, מרצה בפני קהלים שונים ומביאה את הבודהיזם כמסורת חיה לצרפת***.

במובנים רבים זמרת האופרה לשעבר הזו נולדת מחדש כשהיא מגלה את טיבט. ואפשר שלידה מחדש היא תהליך מכאיב ולהתקמצן איתה על מי שילם על הכרטיס להודו זו אסטרטגיה שפלה במקצת. היא באמת הלכה ובאמת עשתה ולא העתיקה מאף אחד והיא הלכה קצת יותר רחוק מרוב הנשים בזמנה. ואם מותר לדאלי לאמה ה 13 להכריז על צרפתיה קצת תמהונית שהיא התגלמות של אלה טנטרית כשהוא מזהה את התועלת בנכס מערבי נוסף ולקראמפה ה 16 (Rangjung Rigpe Dorje) מותר להכתיר את נידהל וזה לא מוריד מהכנות שלהם כראשים למסורת תרבותית גם לאד”נ מותר לשרוד בהודו על חשבון בעלה ולזרוק אותו אחר כך ולתמוך במלחמה לתפארת צרפת בלי להיות שם בכלל וזה לא הופך אותה לפחות מעניינת. מי שמחפש דמויות מופת בכל מקרה לא קורא ביוגרפיות אלא סיפורי צדיקים.

אלא שלדעתי, כדאי לראות איך גופותיהם של הסוציאליסטים המהפכניים מזינים את תהליכי מעבר הידע הבודהיסטי מאסיה למערב כידע משחרר אישית (לא פוליטית) ואיך המערב משנה את הבודהיזם הטיבטי. (למשל, Tsong Khapa, שכנראה מייסד את מסדר הכובעים הצהובים בטיבט ב 1357 כי הוא נתקל בכנסיה הקתולית ואוהב את הרעיון מאחורי מסדר נזירים עם פרישות מינית, היררכיה מסודרת, ותפילות.) ככה לאט לאט, נוכל אולי להיכנס עמוק יותר לנהר הצלול ולא להסתנוור מהבוהק.     

 * ניתן כמובן לטעון שמרד הסטודנטים של 1968 הוא הוכחת נגד לתיאוריה שהאדריכלות האוסמנית של פריז מונעת בהצלחה התקוממויות עממיות. “אנחנו רוצים מבנים שמשרתים את האנשים, ולא אנשים שמשרתים מבנים“ 

** “לא היה כשלטון הזה בשום מקום בעולם במאה העשרים. באירופה לא ידעו כמותו גם בימי הביניים. בחסות האנגלים היה בטוח מפני התקפות מבית ומחוץ, ולכן לא נאלץ לקרב אליו אפילו שכבה דקה של אצולה וכמורה. לא היה לו עניין להקצות לתושבים זכויות חוקתיות ופארלמנטאריות כלשהן-אף לא למראית עין בלבד.” עזריאל קרליבך “הודו - יומן דרכים” עמ’ 172-173. 

נקודה ראויה למחשבה היא שהיוגה של טירומלי  ( Sri Tirumala Krishnamacharya ), מורהו של פ’טבי ג’ויס שפיתח את האשטנגה יוגה, התאפשרה גם בגלל שהוא חי בחסות המהרג’ה של מייסור. כשהודו זוכה לעצמאות ב 1948 ההודים מעיפים את המהרג’ה לקיבינמט וטירומלי נאלץ לעבור לבנגלור. השאלה מה קורה לאמנות ודת בעולם ללא נסיכים ובתי אצולה היא שאלה שעדיין מתנסחת ואין להציץ בחור המנעול.    

*** יכול להיות שהדומיננטיות של השפה האנגלית-אמריקנית בישראל היא הסיבה לכך שאד”נ, שפעלה בצרפת, אינה ידועה כאן יותר. זה אומר משהו על הצרפתים וסוג הבודהיזם שצמח אצלם שאישה עוקצנית ומרוכזת בעצמה שבעיקר כותבת (ולא מחבקת או עושה חאפלות) הפכה שם לסוג של מוקד.      

נ”ב

מבוסס על  Forbidden Journey - The life of Alexandra David Neel by Barbara and Michael Foster 

אז אני הולך עם חבר בחצות אחרי מסיבה ברמת גן ואנחנו מגיעים לכיכר יפה (כיכר רמב”ם) עם עצים מקושטים באורות עם שני ילדים עושים טריקים עם אופניים ומה אני רואה שם? פסל מצויין של חיים נחמן ביאליק יושב על כיסא ומשקיף בעדינות על החיים. פיסול חוצות נפלא שמתפקד בחלל באופן מקסים ועושה כבוד לחיים נחמן במיטב המסורת הקלאסית של אנדרטאות למשוררים ואנשי שם אחרים. חיפוש קטן ברשת נותן את הפרטים. הפסל היהודי-אוזבקי שעשה את הפסל הוא יאשה שפירא מטשקנט שראש העיר של רמת גן, מר צבי בר, פגש אותו כשטייל בטשקנט. כמובן שלא שילמו לו על הפסל (מה פתאום, פויה לתת כסף לאמן) אבל עיריית רמת גן כן כיסתה את עלויות החומרים וההובלה ושמה חומרים ברשת על הפסל. ועל כך אני אומר, כל הכבוד! ברכות נוספות מגיעות לרשות הדואר על הבולים הנפלאים של קולנוע מוגרבי וקולנוע עדן. מי שיביט בהגדלה של הבול של קולנוע עדן יראה שהאמן דויד בן הדור צייר את הקולנוע בזמן פורים. גם בולי עמק החולה של טוביה קורץ מוצלחים מאוד, אבל בולים בנושא בתי הקולנוע הישנים של תל - אביב נוגעים לי בפינה חמה בלב. (ואת המעוניינים אפנה אל ספרו של דוד שליט “מקרינים כוח - בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים” על ההיסטוריה של בתי הקולנוע בישראל).

נ”ב

הכותרת מתוך עַל לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמֵם שקראתי בלונדון ודיבר אלי מאוד. השיר גם מתתחבר יפה לשיר אחר של ביאליק שאולי יעניין את הקוראים ג”כ.

בונוס לקוראי הבלוג לשנה החדשה, תמונה דנדשית של הכותב חוזר לאימוני הסיטאר תחת הנחייתו של אכבר סיטאר בני-ג’יי לאחר חודש קר ואפור בלונדון. פוסטים ספרותיים ומהורהרים יחזרו לסדרם בקרוב.