מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

“לבכות בכי הגון ואז לפתור ארבעה תשבצים בשביל להרגע” - האור מהכוכב של קוונטין קריספ (Quentin Crisp) לא כל כך הגיע לישראל מסיבות ברורות. מדובר בדמות מאוד שולית בחיים התרבותיים של אנגליה וארה”ב שעיקר תהילתה היה בין שנות הששים לשמונים בהן היה מעין תיאו מיינץ עבור שני קהלים חשובים. הראשון, קהילת הבוהמיניים והאינטלקטואלים הליברלים בעולם דובר האנגלית. והשני,  הקהל ההומו-לסבי שהחל לפתח באותן שנים מודעות פוליטית והיסטורית. קוונטין החל את דרכו בגיל מבוגר יחסית. את ספרו הראשון, “משרת ציבור בעירום” ( 1968 ) פרסם כשהיה בן ששים בו שטח את חייו הייחודיים והאמיצים כהומוסקסואל מוחצן (כולל צעיף משי צבעוני, לק על הציפורניים, ושפתון) בלונדון של תחילת המאה. האומץ בבחירה זו מצד אדם שלא היה עשיר (ועוניו של קריספ מופיע, ללא מרירות, כעובדת חיים מפוקחת בכל כתיבתו*) או מחובר היטב לאנשים הנכונים כמעט בלתי נתפס. אומץ זה לא נעלם כשזכה לפרסום (אם כי לא לרווחה כלכלית). למרות ששמח מאוד על הקשר לקהילה הצעירה והמיליטנטית שראתה בו שריד אריכיאולוגי חשוב ונכס תעמולתי ( “היו אנשים כמונו גם בזמן הבליץ והם שותים תה עם תחתית בדיוק כמוך סבתא!” ) לא הסכים שלחיי מין יש ערך פוליטי מלבד השאיפה לשוויון אזרחי וסלד מכל גילוי של ניכור ואלימות כלפי חברת הרוב. הוא העדיף במוצהר לחבק בחזרה את העולם הגדול יותר של חברת הרוב ולעסוק גם בדברים אחרים שנראו לו חשובים ג”כ. כמו העלמותם של סטנדרטים למהי התנהגות טובה בחברה המודרנית (”נימוסים שמימיים” 1984 ).

זהו נושא מרתק כל כך כי קריספ נוגע כאן בנקודה רגישה מאוד, איך נורמות חברתיות משתנות ומדוע הן משתנות. טענתו המעניינת ביותר, לדעתי, היא שהחברה המערבית לא נעשתה ליברלית או פתוחה יותר משהיתה אלא שהצעירים ניצחו את המבוגרים והערכים שקשורים לנעורים נעשו, החל משנות השבעים, ערכי-מפתח. האנרגיה האינטנסבית של הנעורים והעניין הפתוח והמוחצן במיניות נעשו המודלים השולטים בתרבות הפופולרית וכך, לטוב ולרע, דנו את מרבית האנשים לתרבות של אי נחת. כי אנרגיה היא מצויינת כל עוד יש לאן להפנות אותה (לא תמיד יש). והנעורים מתישהו נגמרים (ואז מה עושים?). הצעתו של קריספ היתה לפתח נימוסים נאים. לא במובן של חנה בבלי (היכן יש למקם את המזלג ומהו אופן הצגתו הנכון של מעסיקך כשהוא מבקר אותך בביתך בעת מסיבה) כי אלו אופנות, אלא במובן של השגת רצוננו מבלי להראות כחזירים מוחלטים. מרבית העצות הקריספיאנות נראות מובנות מעליהן לרובנו. להתייחס לזמנם של אחרים בכבוד. להיות חביבים וסימפטיים כמה שאפשר. לראות בבני אדם אחרים קורבנות כמונו לשרשרת אירועים בלתי מובנת. קריספ גם לא מסתיר מהו המחיר של חיים של חביבות תמידית לכל וללא תנאי. צורך עז בהתבודדות בחדר כדי לטעון מחדש את המצברים וויתור על זוגיות. הנימה שעוברת כחוט שני בכתיבתו של קריספ** היא מלנכוליה עמוקה. מין אינו עסק כל כך חשוב או מעניין בסופו של דבר, אהבה (בניגוד לידידות) דינה לאכזב, האדם במצבו הטבעי הוא יצור מחריד שיש לרסנו ולהסתירו באיפור של התרבות. המוות אורב תמיד (בזמנו הפחד הגדול היה מלחמה גרעינית בין - גושית) ולכן על האדם התרבותי לשמור על שיחה טובה ולהגיש את התה המשובח ביותר גם בנסיבות אלו. להבין שאינו זכאי לבעלות על גופו או זמנו של אדם אחר. להתחשב באחרים. בסופו של דבר, טוען קריספ, עדיף להיות נכה מנומס על פני אדם בריא וגס רוח. במקרה של קריספ אנשים טובים שפגש בדרכו הוקסמו ממנו ואיפשרו לו לפרוץ מבעד לעוני ולניכור, אבל איני בטוח עד כמה אני מסכים עמו בנקודה האחרונה. אדם בריא אמור, לפי דעתי, להיות מסוגל לעבור בין מצבים (נימוס וגסות, פחד ואהבה). לא לכלוא את עצמו מאחורי מסכה ולהסיר אותה רק כשהוא לבד. למרות זאת, כתיבתו מצטיינת באותה איכות שיש לאנגלים שנולדו בתחילת המאה כשהם מניחים עט על הנייר. קחו למשל את המשפט הבא: “כתחליף לרומנטיקה מוצעות לנו היום סטיות מכל סוג אפשרי. תחליף זה רחוק מלהשביע רצון. הפסול בפורנוגרפיה הוא נסיונה המוצלח למכור את המין במחיר גבוה יותר משוויו האמיתי.” (עמ’ 64, נימוסים).                          

* למשל, “לעולם לא אזלזל בשום ספר שיוצא לאור משום שהוצאה לאור עולה כסף. וכסף זה דבר קדוש.” (”איך להעשות לבתול” 1981). מבחינה ספרותית יש לקריספ מקבילה עכשווית לפריצה מאוחרת, פרנק מק’קורט (”האפר של אנג’לה”). מעניין לציין שהאיריות של מק’קורט מקבילה להומאיות של קריספ לצד זהות התמות שלהם. (חווית העוני בארץ המוצא, העדפה ברורה של החירות והשפע האמריקאי על העולם הישן, כתיבה אישית לחלוטין ללא יומרנות או הטפת מוסר). ושהמחלקות ללימודים אירים התפתחו לצד המחלקות ללימודים קווירים ולימודים אפרו-אמריקניים. כולם רוצים להיות חלק מהמיעוט.

** The Naked Civil Servant  Penguin Group

First published 1968, current edition 1997

How To Become a Virgin - St Martin’s Press 1981

Manners from Heaven - Hutchinson 1984                

סנוב, אליטיסט, סוטה, מרגל -  אני קורא עכשיו ביוגרפיה* על אנתוני בלנט (Anthony Blunt) שהיה היסטוריון אמנות חשוב ומרגל עבור הסובייטים שנחשף תחת מרגרט ת’אצר ב 1979. התחלתי לקרוא בגלל שעניין אותי לדעת איזה תפקיד שיחק בלנט בגילוי מחדש של הצייר ניקולה פוסין (Nicolas Poussin). והסתקרנתי מהשילוב החי המיוחד הזה של סטריאוטיפים. אינטלקטואל אמנותי שבאמת בוגד במולדת. בוגר בית ספר פרטי ואוקסברידג’ שמשרת את בית המלוכה כבלדר ומשגיח ציורי המלך באוסף המלכותי (Surveyor of the King’s Pictures) שמשרת את הקומוניסטים. במהלך הקריאה גיליתי בונוס, ההיסטוריה של מכון וורבורג בלונדון לאחר מות וורבורג והמעבר מגרמניה. במקום בו ספרו של גומבריך מפסיק הספר של קרטר מתחיל. פריץ סאקסל ורודי ווויטקובר (Rudi Wittkower), שרק הסתמנו כיורשי הספריה בסוף הסיפור של וורבורג מתפתחים כאן למלומדים גדולים שמטפחים את בלנט הצעיר לחוקר אמנות מרשים. למרות למדנותם הגדולה מצבו של המכון, ושל חקר האמנות באנגליה באותן שנים, בכי רע. מעלה חיוך לקרוא כיצד קנט קלארק הגדול התפטר מתפקיד משגיח ציורי המלך כי הטקסים בחצר המלוכה שיעממו אותו והעבודה היתה בהתנדבות (ללא שכר). הגמול של משגיח תמונות המלך היה יוקרה חברתית ומגע אישי עם האצולה הבריטית, שמלכה ג’ורג החמישי כל כך לא אהב ציור מודרני שהתקיף ציור של סזאן עם מקל ההליכה שלו (עמ’ 304).      

הקריאה מחברת כמה נקודות שלא הייתי עולה עליהן לבד. ראשית, עד כמה קסם הקומוניזם בשנות העשרים והשלושים היה אמיתי. הסיסמה של אותן שנים בקרב הסוציאליסטים היתה “עוני בלב השפע” וצעדות הרעבים אל לב אוקספורד וקמברידג’. בהן עניי אנגליה מעדו אל תוך חדרי האוכל המפוארים והסטודנטים נוכחו שקיבתם של אחיהם ללאום כל כך מצומקת שהם לא יכולים לאכול את הביצים שהסטודנטים נותנים להם. זיעזעו את הלב. בריה”מ, כפי שתעשה קובה של פידל, וויטנאם של הוויטקונג, ועיראק של סדאם, תזמין אינטלקטואלים צעירים אליה כדי שיראו כמה המהפכה מוצלחת. לכך יש להוסיף את ההשפעה האדירה של מלחמת האזרחים בספרד, בה נראה היה שהדמוקרטיות המערביות שבעות רצון להפקיר את ספרד לכוחות הפאשיסטים ורק בריה”מ מושיטה סיוע ללוחמים. בספרו “מחווה לקטלוניה” מתאר ג’ורג אורוול את תחושת השמחה כשהאנרכיסטים הקטאלנים משחררים את ברצלונה והדגלים השחורים מתנוססים בגאון ובבתי הקפה המלצרים והלקוחות מדברים אחד לשני במילים “חבר” ו”חברה” במקום “אדוני” ו”אתה”. אותו אורוול גם כותב על הספקות שחש לאחר שמחה זו כשהבין כמה היא תלויית גיל. כי שחרור ברצלונה לא הועיל לאנשים מבוגרים שהיו צריכים טיפול שיניים או להחליף עדשה במשקפיים. החזרה לאנגליה היא לא רק החזרה מהתבוסה אלא חזרה אל מקום גשום ואפור בו הכסף שווה משהו. בלנט, בניגוד לאורוול וקונולי (Cyril Connolly) שלחמו בפועל בספרד, מעולם לא חווה את האכזבה הזו בין מימוש של אידיאלים פוליטים וחוסר היחס בין מימוש זה והתנאים החומריים של הייצור והחלוקה שאינם משתנים באותה קלות. הוא נשאר היכן שנוח ומדמיין את עצמו כאוצר האמנות של המהפכה. כותב מאמרים על שימוש במלט אפרורי כמדיום החדש של ההמונים (עמ’ 147) ומסביר שפיקסו הוא ענק בתוך מקדש האמנות, אבל פיגמי במציאות הגדולה יותר של החברה. את זה הוא כותב מול גרניקה. את הזמן שלו בבריה”מ בלנט מבלה בהרמיטג’ בהתבוננות על ציורי פוסין בקולקציה. הוא נעשה מרגל, ומרגל מוצלח, כמעט במקרה. הרושם שנוצר הוא שהריגול התחיל אצלו כביטוי לסימפטיה אמיתית לקומוניזם והפך להיות משהו אחר. אולי יריקה אלגנטית וסודית בפרצוף הממסד שעליו השתייך כל כך? אולי ביטוי לשאיפה להרס עצמי? מה אפשר לומר על בנאדם שכשהוא נחשף כמרגל אומר לאחיו: “אני מקווה שתודה שאני שחקן טוב מאוד.” 

אבל קשה לא להרהר שנית בקדושת הרכוש הפרטי ואוספי האמנות כשקוראים איך בלונדון המורעבת של לאחר המלחמה (וקורבן הבריטים הרגילים לניצחון על החיה הנאצית ראוי ליחס רציני יותר מצדנו, הישראלים) בה מגישים במסעדות בשר עורבים כבשר אווזים שולח בית המלוכה האנגלי את בלנט כדי שיביא מבתי האצולה הגרמניים שכיות חמדה לפני שיפלו לידי האמריקנים או הסובייטים בחלוקה של אירופה. מרקס כתב שהבורגני הוא מי שיזדעק אם יפגעו בפסל עתיק אבל יחלוף על פני הקבצן ברחוב בבחילה קלה. קונפליקט לא פתור בין האהבה לחפצים והאהבה לאנשים. זה סטייה, וזו סטייה מסוג אחר.       

 * Anthony Blunt - His Lives by Miranda Carter Macmillan 2001, 590 Pages 

“מפקחת קצבאות ישנה” - אישית, אני חושב שזה מאוד חביב שסו טילי נעשתה סוג של מיני-סלב בעולם האמנות אחרי שלוציאן פרויד צייר אותה. אגב, אני היחיד שזוכר את התערוכה שעשו לו במוזיאון ישראל בירושלים? אני לא חושב שהציור הזה הוצג שם אבל מי שילך לטייט בלונדון לא רק שיראה אלא גם יוכל לשמוע באוזניות של המוזיאון את הדוגמנית אומרת את דעתה על הציור. מי אמר שהמרקסיזם המאוחר לא משנה את העולם.   

האנגלי השלישי, ההודי הרביעי - נער מצויר גרוע מאחל לכולם אהבה בשנת העכברוש. אני מאחל לכולם (גם לעצמי) שנוכל ליישם שורה של טאגור: “אם קראת לאנשים והם לא באו / לך לבד / לך לבד.”          

“גידי החיות, עורקי האדמה” - ליאונרדו כתב ללא הרף במחברת שחוברה בשרשת לחגורתו. המחברות הצטרפו לקורפוס (גוף עבודה) מרתק שכשליש ממנו אבד. שני השלישים האחרים מדהימים, רישומים אנטומיים ומכונות מעופפות ונוסעות. שירה, מחשבות, והוראות לצייר המתחיל כולל נימוקים לעליונות מלאכת הציור על הכתיבה (”מי הוא המשורר שיציג לפניך במלים, הו, המאוהב, את דיוקנה הנאמן של משאת נפשך באותה הנאמנות כמו שיעשה זאת הצייר* ? ” ) על מי השפיע כל הטוב הזה? על מעט מאוד, דמות ליאונרדו שאנחנו מכירים כגאון המוחלט והאלוהי עם דיוקן הזקן השופע ועיני הנביא היא בחלקה פיקציה של המאה ה 19. ליאונרדו אכן צייר וכתב שהלב מניע את הדם בגוף אבל תגלית זו לא עוברת את התרגום החברתי לכינון מחזור הדם כעובדה ברפואה המערבית עד שמגיע ויליאם הארווי. ליאונרדו כותב לעצמו, כדי לאשש את רוחו בזמנים הקשים, “אל לך להתיירא ממראה הגוויות קלופות העור והמרקיבות בחדר הניתוחים” הוא כותב לצייר שאימה מקפיאה את לבו במלאכה הקשה של ניתוח גוויות לחקר האנטומיה, “כי כדי להיות צייר עליך להכיר את כל הדברים, את גידי החיות ועורקי האדמה.” ליאונרדו רושם לעצמו שאלות שיש לענות עליהן ומנסה לצייר את תשובותיו תוך כדי חשיבה וכתיבה הפוכה בכתב ראי. “מהו המוות המתוק” (מוות חסר כאבים של אדם זקן) “וכיצד ניתן להשיגו?” “מניין בגוף האנושי יוצאות הדמעות?” (מהלב). “תחת השפעתו של מי, האם או האב, נוצר העובר?”

אני יושב לרגליהם של מלומדים ומקבל פנינים לגלגל בין האצבעות. כשליאונרדו מתחיל לצייר את המוח הוא מצייר אותו לפי החלוקה של גלנוס, רק אחרי זמן מה של לפתוח גולגולות הוא “רואה” שהמוח אינו מה שהוא למד. ליאונרדו, שמתגאה בכך שהוא “אדם ללא אותיות” (ללא השכלה רשמית) ולומד מהטבע ישירות (רואה בעין) כותב שירה וקורא בגלנוס. הנה פנינה, רישומי האנטומיה של ליאונרדו מפוברקים בחלקם. העובר שלו אינו עובר אמיתי אלא ילד בן שנתיים. הרחם בו הוא מצוייר אינו רחם נשי אלא כדור עגול ובלתי אפשרי (חלל מושלם), הרחם מצד ימין של הדף הוא רחם של פרה. פנינה נוספת, הרישומים רוכשים איכויות רוחניות, אלכימיות, פנטסטיות. ניסיון לתאר את תוכן הגולגלת נעשה ניסיון לשער היכן מושב הנשמה (ליאונרדו שם אותה איפה שבלוטת האיצטרובל, כפי שדקרט יאמין אחר כך). ליאונרדו כותב שהכאב ביד החוצבת בסלע כולל בתוכו גם את הכאב של האבן שמפורקת אילו היתה בעלת תחושה. בכך הוא מהדהד את הסיפור של קונדיבי (Ascanio Condivi) שמיכאלאנג’לו נעשה חולה כשראה אבן טובה נשברת בגלל רשלנות וחוסר זהירות**. מנוע השרירים והחושים של הגוף האנושי הופך לפלא שקולט את העולם ומחזיר אותו החוצה בריתמוס מחזורי לא ידוע. כשליאונרדו ממקם את פונקציות המוח האנושי בתוך הגולגולת הוא מעביר קו דרך הנקודה במרכז המצח בה נהגו בזמנו להקיז דם כדי לרפא שיגעון. זו גם הנקודה בה מונח התפילין, זו גם הנקודה של אג’נה-צ’אקרה (Ajna Cakra) שג’ורג פיורסטיין*** כותב עליה שהיא קשורה לעיבוד המידע החושי. השיגעון יכול להיות לא יותר מעיבוד שגוי של נתוני החושים.

ליאונרדו מנסה להבין איך הכעס והחמלה מבוטאים בהבעות הפנים ותנועות השרירים ומצייר פני אדם כלוריני (בעל מרה צהובה, טיפוס השומר ברפובליקה של אריסטו) בעל רעמת תלתלים לצד אריה כועס וסוס כועס. פני הגבר הכלוריני מופיעים גם במקומות אחרים. כשליאונרדו מצייר את הגוף הגברי הוא מצייר גוף מסויים מספר פעמים ותמיד כשהראש חתוך. ביומנו הוא כותב שעל אנשי התקופה להציב מצבה לאנשים הדגולים כדי שלא יברחו מפני העולם הלועג ועולב בהם אל המדבריות והמערות השוממות. הגידים של מרירותו נעשים לעתים פקעות של הומור קאמפי, ארסי מאוד. ליאונרדו כותב על המשגל האנושי כעל דבר מזוויע בשל כיעורם של איברי המין ונסבל רק בגלל שהעין נמשכת אל היופי שבפנים האנושיות של בן או בת הזוג. את הטרגדיה של האהבה בין גבר לאישה הוא מתאר במונחים של אי התאמה של צנרת. דמותו של ליאונרדו כקאמפית מתרחקת ככל שהשיחה גולשת אל כתבי היד של ליאונרדו. ביקורת על עורכים שניסו לקטלג לפי נושאים עבודה שהיתה אסוציטיבית ויומנית וכך עשו עוול לאמת. ”בזמן ניתוח הגופה אל תתעצב על המוות אלא שמח בכך שהמחבר האלוהי נתן ליצירתו תבונה מספקת להכרת עצמה.”  

 * ספר הציור, עמ’ 114, “פרקים בתיאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק” בעריכת משה ברש הוצאת מאגנס 1989.   

** משה ברש, “מיכאל-אנג’לו - עיונים בדרכי גילומה של הגותו האמנותית.” מוסד ביאליק 1986 , עמ’ 69.      

*** The Yoga Tradition - It’s History, Literature, Philosophy and Practice by Georg Feuerstein Page 354, Hohm Press 1998

180 דקות, 40 דקות, אימון בוקר, אימון ערב - לעתים החיים המודרניים תובעים מאתנו שינויים בהרגלי התרגול. למשל, חבר מבקש לראות אותנו בשעת הערב בה אנחנו בדרך כלל מתאמנים. בגלל שאנחנו לא רוצים להצטייר כגסי רוח או להפוך לצרי אופקים אנחנו מבכרים את חברתו (וחברת בני אדם מקסימים אחרים) על פני תרגול למתקדמים ובוחרים לעשות שיעור מוקדם יותר למתחילים מתוך מחשבה שאם נישאר בקצה האולם נוכל להגניב עוד ויניאסה בין אסאנה לאסאנה וכך נעשה אימון טוב. קבלת הפנים אינה מעודדת ואנו ננזפים על כך שאנו לא נצמדים למתרגלים ברמה גבוהה כמונו. לאחר התרגול יש הפתעה לא נעימה, החבר חולה ומבטל את הפגישה. מבטנו התוהה חוזר עם ההצעה לעשות בכל זאת את השיעור למתקדמים. תרגול יוגי של שלוש שעות מוביל את הגוף לסוג מאוד מסויים של תחושה. יש כמובן שמחה על כך שהכושר הגופני טוב כל כך שזה אפשרי. אבל יש גם סוג מאוד מסויים של שמחה שכל מה שרוצים אחריה זה מקלחת, אוכל, ולישון. אנו הולכים ברחובות העיר כאילו הם שטופים בשמחה לאחר מכן. זוג מתנשק לידנו ואנו מחייכים בחביבות ואוספים כוס שמפנייה חינם ממסיבה בחנות אופנה סמוכה.   

לעתים, דרישות מקצועיות ימנעו מאתנו את התרגול בקבוצה בערבים ויחייבו אותנו להתאמן לבד בבקרים או בכלל לא. תרגול הבוקר לבד שונה מאוד מתרגול הערב בקבוצה. אומנם כשהיוגי קם שעה מוקדם יותר לצלילי ציפור הפקס וכפות ידייו הצמודות בברכת השמש השניה מצביעות על צמרות העצים המוריקות אפשר שיחשוב בזלזול מה על התרגול העירוני השגור. אבל במהרה יגלה שהגוף המתעורר משנתו תפוס ואיטי בהשוואה לגוף בזמן הערב לאחר יום שלם של תנועה וספיגת אור שמש. שהאוויר הצונן בנעימות על העורף גם שואב את החום מהיוגי וכך פוגע קשות באגו. כי הפיתולים קטנים יותר וזמן התגובה ארוך יותר. והיוגי ימצא את עצמו מגרש זבובים ונמלים מכפות רגליו בתנוחת הלוטוס ומנופף בחביבות לשכנים המכניסים את העיתון מול גבר צעיר במכנסיים קצרים על מזרון גומי בחצר.

לאחר שני אימוני בוקר כאלו, מה טוב לחזור לאימון בקבוצה ולחוש את החום נוצר בתרגול ואופף את סיבי השרירים. התודעה מתמקדת בעמוד השדרה היוצא מהאגן (והאגן, כתבה אד”נ, הוא מושב התשוקות והאיבר האחרון שנשרף בשריפת המתים) ומלבנת אותו עד לחיבור הגולגולת, ומהגולגולת ללסת, ומהלסת דרך השכמות ועצמות הזרוע וסחוס המרפק. השרירים מרגישים כמעטפת פלאית שמאפשרת תנועה שמגיעה ממקור לא ידוע. שרירי הפנים מאפשרים לגולגולת המגחכת להעביר את הפלא שברגשות. היוגי מדמיין את מחקרי ליאונרדו על הבעות הפנים לפני שגם חיזיון זה חולף.

 כל סוסי העץ רצים במעגל - “החידה, לך איתה, תעשה מזה סרט / אל תפחד, לא נשארת בחוץ.” מילים: יענקל’ה רוטבליט, שירה: יהודית רביץ.                     

נפלאות הפרובינציה - חבר שחזר לא מזמן מהביאנלה לאדריכלות נוף בבת ים נשבע לי בנקיטת חפץ שבת ים היא כרגע העיר היפה ביותר בארץ. השבוע יצא לי לבדוק את התיאוריה שהעולם לא נעלם כשיוצאים מגבולות תל אביב ונסעתי עם חבר לשמוע את העורך הראשי של הוצאת מעריב, מר דני דור, משוחח על איך הוצאות ספרים עובדות במרכז פסגות בחולון. רק עבור המרכז היה שווה לבוא. בניין יפהפיה, חם, מקושט מבפנים ומאיר פנים לאורחים. הקהילה הקטנה שבאה התגלתה, להפתעתי, כמחוברת לאתר דרך המילים שהקימה גברת גלי צבי-וייס שגם הנחתה את המפגש עם דני. למדתי על האירוע ממדור האירועים במדור הספרות במוסף סוף השבוע של מעריב.

השיחה עם דור היתה מאלפת. הנה הפנינים: על כל ספר שחושבים להוציא לשוק (מקומי או מתורגם) עושים דו”ח תקציבי בו מפרטים כמה כסף ההוצאה תצטרך להוציא על הספר (על כריכה קשה או רכה, שכר סופרים, עמלות סוכנים, הדפסה, כסף לרשתות כמו סטימצקי או צומת ספרים, פרסום) ומהי נקודת האמצע במכירות שעד שמגיעים אליה הספר מחזיר הוצאות ורק ממנה מתחיל להרוויח. ההחלטה מה להדפיס מתקבלת רק אחרי שיודעים כמה עותקים צריך למכור כדי לאזן את ההוצאות. מהבחינה הזו סוג העריכה שהספר אמור לעבור משמעותית, כי יש עריכה קלה, בינונית, וכבדה. קלה זו עריכה מועטה וכבדה זו עריכה אינטנסיבית עם דיאלוג חזק בין הסופר והעורך. עריכה כבדה יקרה יותר להוצאה כי צריכים לשלם יותר לעורך ולכן יש ספרים שמקבלים עריכה קלה פשוט כי זה זול יותר. מהבחינה הזו יותר ספרים יוצאים היום כי ההדפסה הדיגטלית הוזילה את הוצאות הדפוס.

מה שמעניין זה כמה מהר הקהל מתחיל לשאול את העורך שאלות (רבע שעה מתחילת המפגש) שאלות להוטות, של אנשים שהכתיבה חשובה להם. מתגלה שהאישה משמאלנו פרסמה ספר ורוצה לדעת איך להגביר את המכירות (פרסום ברדיו). האישה מולי, עורכת ספרות במקצועה, מתקנת את העורך של מעריב בתשובתו לתמלוגים (מסתבר שאם הספר לא מוכר כמצופה לוקחים מהסופר חלק ממה שכבר שילמו לו). ומסבירה שמשלמים למתרגמים לפי גליונות דפוס וזה לא הוגן כי עשרים גליונות דפוס באנגלית (5,000 מילה לגליון) הופכים לחמשה -עשר גליונות דפוס בעברית והתשלום (בין 900 ל 1,500 ש”ח לגליון) הוא, כמובן, על העברית. ג’נטלמן בחליפה משמאל לחברי שואל איך לפרסם ספר הדרכה שכתב בנושא אמנות נתינת וקבלת המשוב. האם לפנות להוצאה או לפרסם בעצמו? אני אומר לחבר בקול נמוך שיזהר כי אנחנו מוקפים בסופרים. המשוררת המבוגרת והנחמדה שהגיעה עם קלסר שירים להציג לעורך הנחמד מחייכת אלי והבחור בשורה מאחור שהגיע מעין המפרץ וכותב למגרה רושם הערות במרץ. עטיפה סקסית לספר והתקציר מאחור זה הכי חשוב. “ההיסטוריה הסודית” של דונה טארט יצא בהוצאת מעריב בכריכה מסויימת ומכר 700 עותקים. כתר, שעובדת בשת”פ עם הוצאת מעריב, לקחה את הספר ונתנה לו כריכה חדשה והנה, מכר 35,000 עותקים. (דבר דומה קרה, לדעתי, עם “המצפן הזהוב” של פיליפ פולמן. איור העטיפה של דוד פולונסקי עושה את הספר.)

כמה שבוע הספר משפיע על מכירות? בואו נאמר את זה ככה. מבצע שני ספרים בששים שקלים אומר שלושים שקלים לספר. חמישה עשר שקלים הולכים לרשתות וחמישה עשר שקלים להוצאה, אחרי ששהוצאה משלמת את העלויות הסופר מקבל שקל וחצי לספר. אם סופר שכתב ספר עיון ימכור בשבוע הספר בנתונים הללו 3,000 עותקים (המון עבור ספר עיון) הוא יראה מזה 4,500 שקלים. עכשיו אני מבין יותר טוב את ההגדרה של סטפן קינג למי שהוא סופר. סופר הוא כל מי שקיבל חשבון ושילם אותו מכסף שהרוויח מכתיבה. חלק מהשיחה מתתבזבז על מישהו מהקהל שמנסה לשכנע את מר דור שהרשת תהפוך אותו למובטל ואז מנסה לשכנע אותו למכור ספרות ברשת. החלק הנוסף הולך על רכילות ספרותית מעניינת, למשל, ידעתם שיש ועדת שרים לענייני ספרים בכנסת שתפקידה לבדוק ספרים שכתבו עובדי מדינה בנוגע לעבודתם (ויכולה לצנזרם)? אכן כן. והספר “לא הגעתי ללטיאני” של יהונתן כהן (שדור היה מעורב בהוצאתו לאור) שהיה טנקיסט בשירות סדיר עבר דרך הועדה כי מבחינה ספרותית חיילים הם עובדי מדינה. הערב נגמר וכולם רודפים אחרי העורך היוצא בזמן שאחת המארגנות מנסה לדבר על המפגש הבא. חברים, יש חיים ספרותיים בחולון, בואו בהמוניכם.

אגדות אושוויץ - אתמול הלכתי בשדרות הברון ומה עיני רואות? טורסו מגבס לבן ללא ראש או גפיים, על חזהו כוכב צהוב עם המילים “Juden”. וכותרת ליד העבודה “יהודי שבור.” העבודה כולה מורכבת על מקל של מטאטא שבוקע מהאדמה וכמה צעדים לידה יש פסל בגודל טבעי של גבר עירום מכסה את מבושיו. פיסול מכוער, מביש, שנעשה בצורה הברוטאלית ביותר האפשרית. עבודה שילד מתבגר אולי היה מציג בתערוכה של שנה ט מוצגת ברחוב כאמנות ציבורית ראויה (!) לזכר הנספים (!!!). פגשתי את המורה שלי לאמנות מהתיכון וביקשתי החזר על החינוך שקיבלתי. למה לפתח עין לאמנות? בסוף העולם פוצע לך את העיניים עם התפלצות האלו. חסרות הטעם והרגש. ייצוגים ברוטאלים ושקריים של השואה, אגב, לא חסרים. לפי תום שגב* תצלום זונת המחנה של פאול גולדמן כנראה מבוים ואולי הוכן ככריכה לספרו של ק.צטניק “בית הבובות” בו מופיעה הטענה (שהחוקרת נעמה שיק טוענת שאינה נכונה) שבלוק 24 באושוויץ שימש כבית זונות יהודיות עבור הגרמנים. התמונה שימשה השראה לכריכות הסטאלאגים. ספרות פורנוגרפית שעסקה ביחסים מיניים פיקטיביים לחלוטין בין שבויי מלחמה אנגלים ואמריקניים וגרמניות נאציות. ארי ליבסקר עשה סרט מרתק על התופעה וניתן לראותו במלואו כאן. כפי שאמרה רות בונדי הנפלאה בסרט, יש שואנים מקצוענים. על השמדת יהודי אירופה יש לדבר, לדעתי, במילים קטנות, לא בפיסול וולגרי.    

 * - שיעור היסטוריה - מוסף הארץ, עמ’ 22, לא כתבתי תאריך, “החלומות של שמעון” 2007.      

לשונו המפתגמת של ג’וטו - “יום אחד עלה שיגעון בלב המלך” (רוברט מנאפולי) “והוא ביקש מג’וטו לצייר בשבילו את מלכותו. מספרים שג’וטו צייר חמור מאוכף, לרגליו עוד אוכף, והוא מרחרח סביבו וכמו חפץ בו. על שני האוכפים, גם על החדש, הונחו הכתר והשרביט המלכותיים. המלך שאל את ג’וטו לפשר הציור, וג’וטו ענה: “כך הם נתיניך וכך מלכותך, הם מתאווים כל יום לשליט חדש.” ג’וטו אינו רק האיש שבידו קמה לתחיה אמנות הציור שמתה, הוא גם הבדחן שאומר את האמת, זה שנותן לעיניים את הדימוי הנכון להתבונן בו.   

(עמ’ 36-37 ואסארי, “חיי הציירים”, מוסד ביאליק 1985 בתרגום מרים שוסטרמן מאיטלקית).