מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

אשליית חמש בבוקר - אשליית חמש בבוקר היא החלום שמחר תקום בחמש בבוקר, תתקלח, תתגלח, ותשב לכתוב יצירות מופת שיזרמו בקלילות מבלוטת האיצטרובל שלך דרך האצבעות לנייר. כמו כל צרות הכתיבה יש כאן גרעין של אמת שהאשליה מספקת לה פתרון מזוייף. הגרעין מורכב מכמה חלקיקים יותר אלמנטרים שמסלולם בנפש אוהב השפה יוצר את הגרעין המאיים. והם חרדת הביצוע ומחסור בזמן.

חרדת הביצוע - הסיבות לחרדת הביצוע נעוצות עמוק עמוק בתהליכי ההתניה שעוברים אוהבי שפה. קודם כל, הסיבה שאנו בכלל לומדים לדבר היא כדי לקבל דברים מהעולם. שינגבו לנו את הישבן, יביאו לנו בקבוק, וירימו אותנו על הידיים. מהרגע שאנו לומדים שזה עובד הקרס ננעץ בנשמה ואנו ממשיכים להסתובב בעולם בתחושה שכל מה שצריך כדי לקבל את מה שאנחנו צריכים זה להתבטא באופן הנכון. שיש רשת שמחברת אותנו אל כל בני האדם האחרים ושאם נדע איך למשוך אותה הם יספקו את רצונותינו. את מרחבי הזמן ההולכים וגדלים בין אכילה שינה ובכי אנו ממלאים בניסיונות להשתלט על הכלי הזה. אלו שאינם אוהבי שפה התקדמו הלאה והבינו שהכלי שימושי בהקשרים מסויימים בלבד. למשל, אי אפשר לבקש מהורים של מישהו אחר להרים אותך על הידיים. או שהם יסכימו או שלא. אבל מי שאין מה שמחבר בינך ובינו אין סיבה שיקשיב למה שיש לך לומר.

אנשים מעשיים מבינים זאת מוקדם* ולכן לעתים נדירות מאוד תמצאו איש מעשי מהרהר בשיחה שניהל לפני שבועיים ותוהה מה יכול היה לומר אחרת או יותר טוב. זה גם ההלם שאוהבי שפה עוברים כשהם פוגשים בבריונים, הבריון הוא הריאליסט הראשון שאוהב השפה פוגש. רוב אוהבי השפה מתקפלים מהטראומה הזו ומפספסים את שימושיות המפגש. ההצבעה שיש עולם מעבר לרשת ושיש דברים שאי אפשר להשיג בדיבור. אחת ההשלכות המצערות של המפגש היא שאוהבי השפה, בשלביהם העובריים, בורחים אל קליקות של אוהבי שפה אחרים וכך מנתקים עצמם מהבנה גדולה יותר. שגם בהם יש ערס פנימי קטן שרוצה לפעמים לצאת לסיבוב.           

מכאן, החרדה מהכתיבה היא החרדה שאמונה סביבה בנינו את עולמנו נפשי אינה נכונה. שאין רשת שמחברת את בני האדם ובעצם כולם לבד, או שאנחנו לא ראויים להכלל בקליקה של אוהבי השפה ואנו בעצם בריונים עילגים ומגמגמים מוקפים בקצפת אוורירית וציפוי צמקאו. הצרה שנקראת “לקום בחמש בבוקר” משהה את החרדה כי העתקנו את זירת ההתמודדות לזמן עתידי שלא יגיע.

* במובן פילוסופי יותר, אוהבי שפה הם רטוריקנים. הם מאמינים שיופי ומבנה השפה מעניקים לה כוח לפעול בעולם האמיתי. הריאליסטים מניחים שיש כוחות אחרים במבנה החברתי או הנפשי שגורמים לכך שמקשיבים לדיבור של מישהו או מישהי. בקריאה קשה של הפילוסופיות האלו אוהבי השפה נעשים סופיסטים (אין מעבר לשפה) והריאליסטים לציניים (אין מעבר לאינטרסים). בקריאה ענייה אוהבי השפה נעשים למיסטיקונים (שמצרפים אותיות וממציאים שפות מלאכותיות של מלאכים) והריאליסטים לבריונים (כי אם הכל זה כוח ואינטרס אז למה להסתיר).     

מחסור בזמן - האמת היא שלכולנו יש לא פחות מחיים שלמים להשקיע במה שאנו עושים. אבל אוהבי השפה אוהבים את השפה, הדיבור, ההקשבה, השימוש במילים. ולכן כל צריכה של שפה נתפסת כסוג של לימוד. השקעה לטווח ארוך. אין זה נדיר למצוא אוהב שפה קורא כל מה שהוא מוצא, מקשיב לשיחות של אחרים, מצלם גרפיטי ברחוב, ורושם הבזקי מחשבות בפנקס*. החשיפה לשפה היא בעצם חשיפה לחומר מעובד וחומר לא מעובד. חומר מעובד הוא חומר לשוני שעבר עריכה וטיפול סמויים מהעין. הכותב שכתב את זה חמש פעמים ועברו על זה שלושה עורכים אבל הקורא לא יודע את זה ומקבל את זה ישר לרשתית. ככה נוצרת האשליה שיש אנשים שמשפריצים גאוניות דרך האצבעות באינסטנט. האשליה הזו גם מחוזקת בכך שרוב הדמויות של אנשים כותבים שאנו רואים בקולנוע ובטלוויזיה עושות הרבה מאוד דברים (משתכרות, מזדיינות, משוחחות באופן יפהפיה, פותרות תעלומות רצח) אבל לא כותבות. כמו שלא רואים את זיעת המתאגרף בחיוך הניצחון שלו לא רואים את התכווצות תעלת השרירים של הכותב כשהוא סוף סוף זוכה לקצת חיבה ומרגרינה.

* והנה דוגמאות: (הסוואת-שפה) משרד החינוך החל לכנות “כיתות טיפוליות” כ”כיתות קטנות” כדי שהורה ירגיש יותר בנוח עם לשלוח את הילד שלו לכיתה קטנה במקום לכיתה טיפולית (3 יולי 08). (עיוות-שפה): “הערבים משתלטים על דירות באמצעות הצעת מחירים גבוהים יותר.” (נציג נוער האיחוד הלאומי, 9 יולי 08 , עמ’ 13 עיתון הארץ) כלומר, הם, באלימותם, משלמים יותר כסף עבור הדירות מהיהודים וכך מכריחים את בעל הנכס למכור להם אותו. מעתה אמור: “השתלטתי בכוח על המכרז” במקום “הגשתי הצעה שזכתה במכרז”. (מוזרות-שפה): “שירות לבית הלקוח” (המוטו של יחמ”ש מרכז). יחמ”ש היא יחידת חימוש, מה המשמעות של המוטו? שהם יביאו פגזים עד לבית האזרחים?

תוצרי השפה הלא מעובדים  -  לא ממסטלים כמו החומר המעובד אבל הם משעממים. במובן הזה רשת האינטרנט מעניינת כי כל מה שמוצג בה מוצג מודפס ולכן יש לחומרים בה חזות של חומר מעובד בעוד שלמעשה הם חומרים גולמיים. דוא”לים ומסרונים ושיחות רשת הם בעצם פתקים שחברים מעבירים אחד לשני. ההדפסה והשליחה המיידיים של החומרים האלו כבר איפשרה ביפן רומנים-ניידים, ספרוניידת. טקסטים שנשים צעירות כותבות בדרך מהעבודה על הנייד ושולחות לאכסון באתר רשת. בשנה האחרונה ספר כזה היה מקום חמישי ברשימת רבי המכר ביפן. כשכותבות-נייד עוברות לכתיבה במחשב אוצר המילים שלהן גדל והמשפטים מתארכים.

הבחירה לכתוב בעט על נייר היא אסטרטגיה שמאפשרת יותר רפלקסיה עצמית (החומרים משאירים עקבות ואפשר לחזור אליהם, תהליך הכתיבה הוא אחר) אבל יש לה עלויות גבוהות של זמן (רפלקסיה עצמית, הקלדה) והשלכות מעמדיות. כתיבה ביד היא בחירה של ריאקציונריות. מי כותב בימינו ביד או במכונת כתיבה? סמי מיכאל, ניל סטפנסון, פול אוסטר. מי כותב במחשב? מייקל שיבון, ניל גיימן. כל אוהבי השפה הם פטישיסטים. צריך רק לקרוא איך הם מדברים על הפונטים שהם משתמשים בהם לעבודה. (את הטקסט הזה כתבתי בעט פיילוט שחור על נייר צהוב לפני שהקלדתי אותו לבלוג).             

שולחן הכתיבה ושלטון השולחנות - האם סופר צריך שולחן כתיבה? מה גורר עמו שולחן הכתיבה? ספרייה מצויידת היטב? מרתף יינות? ציורי שמן אורגינאל על הקיר? קיבה מלאה במזון? בדומה להיסטוריה הכלכלית של המקובלים גם ההיסטוריה הכלכלית של הסופרים כמעט ואינה זוכה לטיפול. דון דלילו עבד בפרסום, קורט וונגוט עבד ג”כ בפרסום עד שהתפטר והתפרנס מכתיבת סיפורים קצרים למגזינים בזמן שאפשר היה לחיות מזה באמריקה, חוץ מספר אחד שפול אוסטר הקדיש לנושא* קשה לי לחשוב על עוד התייחסויות. רישרד קפושינסקי כתב: “הכרזתי על מלחמה שקטה נגד השולחן בגלל מטרותיו ותכונותיו. רהיטים אחרים משרתים את האדם, אצל השולחן זה הפוך, האדם משרת את השולחן. הוגים רבים דואגים בגלל שלטון השולחנות (בירוקרטיה) שהולך ופושה בחברתנו ומאיים על האזרחים. אבל הם שוכחים שהביורוקרטים עצמם מאויימים מהשולחנות שלהם. משצנח מול שולחן, אין האדם מסוגל לקום משם. אובדן שולחנו נראה לו כקטסטרופה. ראו כמה מתאבדים בישיבה מול שולחנם, כמה נלקחים ממושבם מול השולחן אל המחלקה הפסיכיאטרית, כמה מתים מהתקפי לב מול השולחן. מי שיושב מול שולחן רואה את העולם אחרת. הוא מחלק את העולם לבעלי שולחנות וחסרי שולחנות. בעלי שולחנות חשובים ובעלי שולחנות שאינם חשובים. חייו יראו לו כהתקדמות שולחנית, משולחן קטן לגדול, משולחן בקומה נמוכה לשולחן בקומה גבוהה, משולחן צר לרחב. איבדתי חברים רבים לשולחנות.”**    

אחד מחבריי בנה לעצמו מטבח בו כל הנחוץ להכנת קפה נמצא בטווח ידו בנקודה אחת כדי שלא יצטרך ללכת כמה צעדים ימינה או שמאלה להביא ספל או חלב. יש ימים בהם אני חושב ששולחן הכתיבה המוצלח יהיה משהו כזה.   

* “מהיד לפה - כרוניקה של כישלון מוקדם” בתרגום עופר וסרמן (עם עובד 1999).  

** “מלחמת הכדורגל” עמ’ 147 , בתרגום לאנגלית של ויליאם ברנד.  

ספרים, התשוקה לספרים - “אין טעם לחיות בעולם הזה בלי לדעת דבר על אודות הכתב הסיני.” כתבה ויסלבה שימבורסקה בביקורתה על הספר “הכתב הסיני” (ההוצאה הלאומית למדעים ורשה 1969) ותרגם מפולנית רפי וייכרט* (והקדיש את התרגום לדן דאור בחיוך סיני). כל התהום בין אוהב השפה והריאליסט נמצא, לדעתי, במשפט קטן זה. הריאליסט קורא רק כשיש לו אינטרס כי יש דברים אחרים שאפשר לעשות עם הזמן שלו. אוהב השפה אוהב לקרוא בלי הטיות מוקדמות. אוהבי שפה מסוג מסויים לוקחים את העניין העמוק בסם השפה-כשהיא-מופרדת מהעולם הריאלי ומפתחים אותו למבני רוקוקו מרהיבים. ז’ורז פרק וחבורת אוליפו כותבים רומנים פלינדרומים. זה מרשים מאוד וניתן למצוא קסם מסויים, אף הוא ריאקציונרי, בחקר פרפרים וחיבור בעיות בשחמט. בהתרחקות איטית מהחיים אל מבצר תרבות - מוות עשוי ספרים. להשלמת התמונה נשמע בערבים תקליטים ישנים של מריה קאלס. נצפה בעשים המעופפים סביב אורותיו המבליחים של ג’יפ הסיירים המפטרל סביב גדרות קיבוצנו השקט בנגב. נעשן מקטרת, נטפח אוסף מרשים של צמחי תבלין באדניות. נתכתב עם קולגה באוסטרליה אודות כתובות פיניקיות עתיקות. ולאט לאט הניסיון לחיות פנטזיות של המאה הקודמת יפורר את מוחנו החי. אחרי כמה שנים כאלו מה כבר יעשה הבנאדם? יתחיל לשתות וויסקי בפצפוצי האורז בחלב על הבוקר. לצלוף בדוור של הקיבוץ ברובה אוויר מהגג. לגרוס ריטאלין ולשאוף שורות מסודרות היטב מבטנה של המתנדבת השבדית בשטרות מגולגלים של מאה דולר. כי המודל והמבע הלשוני תמיד יפספסו את ההתרחשויות, ואת הקומבינות** בין ההתרחשויות והמודלים לא לומדים מאחרים. הנה עוד כמה קומבינות. להתייחס לפעמים לראש כמו מלון מתוק וכבד שצריך ליפול קדימה ולהאריך את עמוד השדרה. לוותר על ספרים שמשעממים אותנו. לזכור שאפשר לומר שטויות גם בלטינית. לא לצאת מהבית בלי כמה סקסופונים קשורים על הצוואר. לא להכנס לאוברדראפט, גם לא בפנטזיות. למצוא את הצירופים שעובדים בשבילנו, (minimize the compromise). להמשיך בעבודה הגדולה.                        

* “קריאת רשות” , הוצאת חרגול, 2005.  

** קומבינה - קומבינציה, צירופים, שילובים, התאמות.  

כרטיס האונייה של אבולעפיה - ומצאנו בספר “אוצר עדן גנוז” לר’ אברהם אבולעפיה את עדותו על עצמו ש: “שנתיים ימים לאחר פטירת אבא מארי ואני בן יוד שנה (הוא בן עשרים, השנה היא 1260) ורוח ה’ העירני והניעני ואצא משם ואבוא דרך ישרה לארץ ישראל בים וביבשה ודעתי היה ללכת לנהר סמבטיון.” הרמתי את הראש מחוברת הלימוד ושאלתי את הפרופסור מה קרה לאחר מות אביו של אבולעפיה. האם הירושה שקיבל איפשרה לו לנסוע לא”י? ממה התפרנס כשנדד ביוון ואיטליה ולמד את מורה נבוכים של הרמב”ם ואת ספר יצירה? הפרופסור חייך ואמר לי שאין לנו היסטוריה כלכלית של המקובלים כי אין לנו תעודות כתובות ממה הם התפרנסו או איך הם חיו. הדבר הכי קרוב לזה זה היומן של ר’ חיים ויטאל “ספר החזיונות” שבהוצאה השלמה של משה מ’ פיירשטיין כולל גם חומרים שצונזרו ממהדורות קודמות*. אבל גם זה אינו פירוט של מקור ההכנסות של אבולעפיה או הרמח”ל או תיעוד ממה התפרנסו כותבי ספר הזוהר. יש לנו את מה שכתבו כדי לפרש טקסטים קבליים קדומים יותר, כמה מכתבים בהם הם מתנצחים ומחרימים אלו את אלו**, ואם יש מזל תיעוד חיצוני של מספר יהודים מקובלים בסיטואציות מסוימות. אבל אין לנו תיעוד של בתיהם הפרטיים של המקובלים או מה הם נהגו לאכול כי אנשים בדרך כלל לא כותבים על מה שמובן מאליו בזמנם. ספר הזוהר בהכללה נוקט בעמדה שיש לעזור לעניים כמה שניתן, אבל זה לא אומר בהכרח שמחברי הספר היו עניים בעצמם.  

* את זה הפרופסור לא אמר ואני הקטן מוסיף על דעת עצמי. כנראה שבמהדורות הקודמות לא ידעו איך לאכול את זה שהמקובל הגדול ר’ חיים ויטאל מתאר איך המלאך צדיקא”ל נכנס בגופה של נערה ואומר לנוכחים שליהודי דמשק אין חלק לעולם הבא כי הם “עושים עבירות עם גויות ואשת איש ומשכב זכור זולת עבירות אחרות” ומנה (המלאך) את כולם…אליהו חפץ ובני גאנדור ובן קוריידי ואברהם מוציירי שוכבים עם גויות. ובת קומיירי המשומדת מזנה עם יהושע קוריש והרבה אנשים אחרים. ור’ יעקב מונדיס רובע את נתן כולייף, ועתה נתן לו בתו ועדיין מזנה עמו…והנה ליל שבת שעברה שכב תלמיד חכם הנקרא בעדת הספרדים “חכם” עם גויה אחת בגובאר.”  (שם, עמ’ 66-67). כלומר, לא רק שמלאך יכול להתלבש בגוף אנושי כדי לשוחח עם יהודים ולהעביר להם אינפורמציה על מי רובע את מי אלא שחיי הקהילה שנחשפים כאן הם אנושיים מאוד, קרי, רחוקים משלמות, לא קפואים. היהודים, אבוי, אינם מנותקים מסביבתם.     

**  רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב”א) כותב על אבולעפיה שהוא לוקח הכתובים ודברי החכמים ומערבב את זה עם גימטריאות ודמיון כוזב. אבולעפיה כותב באגרת “וזאת ליהודה” שבעלי הקבלה הספירית (אלו שמאמינים שאילן הספירות מייצג נאמנה את המציאות האלוהית) אינן שונים בהרבה מהנוצרים שטוענים שהאל הוא שלושה באחד, רק שבמקום שלושה יש להם עשרה באחד. רשב”א, שלמד מרבי משה בן נחמן (הרמב”ן) הוא כמובן מקובל ספירי שכזה.

המנון רגאיי מהמאה השניה לספירה - מלילה הלנר - אשד מביאה דוגמאות נוספות* מהספרות העולמית לחווית ההתעוררות משינה אל הערות שהמקובל עובר כשהוא מקבל את הסודות. אחת הדוגמאות היא המנון הפנינה הגנוסטי שתרגם אמיר אור: “וגם כתבו אלי השרים וכה הודיעוני / מאת אביך מלך המלכים ומאת אמך גברת המזרח / ומאת אחיהם המשניים להם לבננו אשר במצרים שלום / קום והקיצות משנתך / ושמע אל דברי האגרת, וזכרת כי בן מלכים אתה...” כשקראתי את זה התחלתי לזמזם את זה באנגלית ג’מייקינית כי זה מתלבש על זה כל כך נכון.( Haile Selassie, King of Kings)  אתם מבינים חברים, כשגרגורי אייזק  שר על אחות לילה . הוא יעני לא רק מתכוון לאישה אמיתית אלא גם לצימאון ( Tanha) ולב שבור**. 

* “ונהר יוצא מעדן” , עמ’ 254-255. יוחנן גרינשפון תרם תרגום מהבהגוואד גיטה: “זה אשר הוא לילה לכל היצורים / בו ער השולט בחושיו / וזה אשר בו ערים כל היצורים / הוא הלילה עבור החכם הרואה באמת.”  

** “כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם.” (ר’ דב בער ממזריטש).

המרקסיסט והפרוידיאני נכנסים כדי לשבת על שולחן הכתיבה שלי ומקמטים את המילים האלו -  איך זה יכול להיות, שואל הפרוידיאני ומעשן פייפ ריחנית, שהעניים תמיד רוצים להיות בני ובנות מלכים דווקא? להיות ילדים של אלוהות מיטיבה וחומלת שתאהב אותם ללא תנאי ותעשה להם דיגי דיגי מתחת לסנטר? ואיך זה יכול להיות, מהמהם המרקסיסט מתחת לזקן העבות שלו כשהוא הופך את המקרר בחיפוש אחרי כוסית וודקה קפואה, שבסוף תמיד מגיעים לחומריות הנלעגת משהו. גזירות נייר שהוצמדו בחוט מעל לצירופי שמות ההוייה בשער ספר יצירה כדי שיהיה אפשר לסובב אותן ולקבל צירופים מקריים בקלות כדי למדוט עליהם. מפות מצויירות של ערוצי הנאדיס או אינדקס השדים דוברי הלטינית. דברים שאינם קיימים. אתה יודע למה היוגי תמיד יושב בלוטוס ומרגיש חכם? כי הוא הצליח להתחמק מעבודה. כמו הרבנים שכילו ימיהם בלימוד חסר שחר של סוגיות תלמודיות דמיוניות והכמרים שכרעו ברך בחמש בבוקר לצלמי הבתולה לפני דייסת הבוקר. הרי מישהו מבשל את הדייסה, מישהו צריך לייצר את הגומי למזרוני היוגה. מישהו במפעל המחרטות חייב להכין את הדוד החשמלי שמחמם את המים למקלחת אחרי אימון יולי בשתיים בצהריים. ותגיד לי, זה לא קצת מוזר לקרוא ספרות דתית שעוסקת כל כך הרבה בחורים, חורים צרים, והרחבת חורים*?  פרוייד מעביר את הפייפ ומרקס מריץ שוטים של וודקה כשפתאום מופיע ג’ורג קרלין זצ”ל ואנחנו מדברים קצת על שפה נכונה ושפה שמכסה את המוח בשכבת שומן. מה מסתתר מאחורי אקולוגיה, ומה מאחד אותנו. ומתישהו קרלין צריך ללכת לגן עדן**, פרויד ומרקס הולכים לחפש אקשן על הים, ואני שם את ראגה מאלקונס. כי קרלין צודק, אבל רק להיות צודק זה לא מספיק.                   

* תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, “שמואל אבן תיבון מגדיר את גילוי הסודות כהרחבת נקביהן של משכיות הכסף המכסות על תפוחי הזהב.” (הלנר-אשד, שם, עמ’ 221, הערה 49).   

** יונתן גפן מקבל ח”ח על האיזכור של קרלין ז”ל בסופשבוע היום, יום העצמאות האמריקני.