פוסע במדבר הארכיון, שורק מנגינה נגד נחשי-העטלף
שבת, 23 באוגוסט 2008מכתר הדרקון ועד רמנדטה המרהיב - בשבוע שעבר מצאתי בחנות לספרים משומשים את “קשה להיות אריה” של אורי אורלב (עם עובד 1979, ציורים מאת יוסי אבולעפיה) ואת “סיפורים שענת אוהבת במיוחד” של יהונתן גפן (הוצאת דביר 1970 עם ציורים מאת נורית גפן בצר). לא הבנתי קודם לכן כמה מלנכולי הארנב שומדי מארץ כלום. (”בגלל שהשיניים שלי תמיד מחוץ לשפתיים - חושבים כולם שתמיד אני מחייך. אבל זה בכלל לא נכון, לכל הארנבים השיניים בחוץ.” עמ’ 8). ובכלל, חשבתי על זה שאולי הגיע הזמן להרחיב מעט על מה אני אוהב יותר ופחות בספרות ילדים.
איני אוהב ספרות ילדים שתפקידה לאלף את הילד, היוצא מן הכלל היחיד שאני אולי מכיר לכלל הזה הוא הספר “האריה שאהב תות” של תרצה אתר (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003 עם ציורים מאת דני קרמן) שאולי מסתיים בסוף דידקטי (”ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה / ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש / הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה / והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש” ) אבל, לדעתי, עוסק במשהו הרבה יותר מעניין מלשכנע את הילד שאין כמו האוכל של אמא. והוא כמה התשוקות שלנו אינן ניתנות להסבר הגיוני (”אבל האריה בכה ורצה רק תות / ואת עיניו ניגב וניגב כל הזמן בסמרטוט” ) וכמה אנושי זה להתנער ולפחד מהן לאחר שהגשמנו אותן (פויה / אני לא אוהב תות / אני בכלל לא אוהב תות / זאת היתה פשוט/ טעות / כל העניין הזה / עם התות”). הסיבה שאיני אוהב ספרות ילדים שמנסה לאלף את הילד היא שאני לא אוהב רטוריקה שכל תפקידה להסוות כוח ולכפות על אחרים את רצוננו. לא אוהב נאומים רשמיים של יום העצמאות, לא אוהב ספרות ילדים שמסבירה כמה טוב להיות חרוץ ומצוחצח (לבי תמיד חפץ להיות יפתח המלוכלך), ולא אוהב לשמוע הורים מנסים לשכנע את ילדיהם במתק שפתיים שבעצם לא כיף להיות על הנדנדה וזה יהיה מאוד כיף לחזור הביתה לצחצח שיניים ולישון. לשאלה מה ההבדל בין חינוך ואילוף אין לי תשובה ברורה כי זה בעיניי המתבונן. אני מאמין שחינוך טוב מאפשר לילד להתבטא באופן עשיר, לזהות מניפולציות, ולגלות את מה שהוא עצמו טוב בו. הייתי שמח יותר לו אנשים היו מדייקים ואומרים “אילפנו את הילד לאכול בלי להתלכלך” ו”לימדנו את הילד איך בונים ארמונות חול” אבל זה מאבק אבוד.
קריאה חוזרת ב”כתר הדרקון” של אורי אורלב (הוצאת כתר, ציורים מאת אבנר כץ) מלמדת אותי שהשתניתי מאז שהייתי ילד. אז אהבתי את דמותו של הנסיך הרע (”רק אז צלצל למשרתים לבוא. ובעוד הם מלבישים אותו ומכינים אותו לארוחת ערב עם סבו, היה הולם בהם מפעם לפעם באלה קצרה ששמר לשם כך בחדר ההלבשה.” עמ’ 13). והיום אני אוהב יותר את דמותו של המורה (”המורה הוציא את האוקרינה והחל לנגן. זו היתה הדרך היחידה להשמר מנחשי העטלף.” עמ’ 96.) אולי בגלל שבתור ילד האמנתי שיום אחד אוכל גם אני להיות קשוח ואכזר ולצחוק צחוק מקפיא דם שיוכל להרוג דרקונים והיום אני מבין שיש לי סיכוי יותר טוב בנגינה. אם יהיה לי מזל אולי בשנים הבאות אוכל להסתלק גם מהצורך הזה להתמודד עם מפלצות כל הזמן. גם לתובנה זו הגעתי הודות לאורי אורלב (”קשה להיות אריה” ) בו כלבו של המספר מתגלה כגלגולו של מכשף הודי קדום* שמגשים את חלום בעליו להפוך לאריה. בדמותו החדשה לומד המספר כמה דברים דקים וחשובים. “אולי הייתי ילד פחדן, חשבתי פתאום. האם הכלב שלנו ידע את כל הדברים האלה לפני שהפך אותי לאריה?” (עמ’ 66) אבל הוא אינו לומד אותם מפיה טובה או קוסם לבן זקן, אלא תוך הרהור ושיחה פנימית עם עצמו מול המציאות המשתנה.
דוגמה טובה לקוסם עם זקן לבן שאינו מאלף הוא הקוסם מנדוזה מספרה של נורית זרחי “חמש דקות מקגנוקה” (ספריית פועלים 1990, עם ציורים מאת הילה חבקין). “רק פעמיים נגלה הקוסם מנדוזה לתושבי יער העד. בפעם הראשונה כשהשפנים רצו להפוך לפילים, ועל כך אין צורך להרחיב את הדיבור, מפני שכל אחד מבין למה חלשים רוצים להיות חזקים. ובפעם השניה כשרמנדטה המרהיב שבר את לבה של השועלה האדומה.” (עמ’ 33). הראי הפנימי של השועלה האדומה נסדק והדבר קשה יותר מלב שבור, ומסביר מנדוזה “כשהראי נסדק זה כאילו האדמה נשברת, כאילו השמיים נופלים ומתנפצים לארץ, כאילו הכוכבים איבדו את חודיהם והפכו לאוויר.” (עמ’ 34). ואפרופו לבבות שבורים, האם שמתם לב לכך שכמה משירי הסדקים הידועים ביותר נכתבו במקור בידי גברים?
* אפשר כמובן להרחיב את הנושא לייצוגים של הודו בספרות הילדים העברית אבל הנושא אינו מושך אותי דיו למחקר רציני בנושא. אבל הנה מחשבה אחת, בספר הילדים “טבעת המאהרג’ה” של שמעון צבר (ספריית דן חסכן, 1965) הודו המרגשת של ההרפתקאות וההתרגשויות (זהירות, אני חושף פה את סוף הספר) מתגלה כהפקה של סרט אנגלי ולא כהודו האמיתית.
פניני הארכיון, זיופיה החומלים של ההיסטוריה - “אוטוגרף של איש פירושו, כאמור: דף שנכתב בעצם ידו. לא העתק, לא תצלום, לא פאכסימיליה ולא בדומה לכך.” מתוך איסוף אוטוגרפים של גדולי אומתנו “התחילה לעניין אותי גם השאלה: כיצד הם כתבו, כיצד כותבים הגדולים? תמיד התייחסתי בהערצה אינטימית לאנשים גדולים, שמהם לא ראו עיני אף אחד בסביבתי ורק על פי מפעליהם או ספריהם יכולתי להעריצם ועל פי רישומי כתבם. כעבור זמן מה החילותי להתעניין גם בתמונותיהם של גדולינו. מחשבותי חדרו לתוך הפרצוף, איפה שרויה כאן הגדלות? וקניתי לי מדי פעם בפעם, במקרה ורק לעתים רחוקות, תמונה מתמונותיהם.” “בתוך השפע של כיעור, יום-יומיות, וחוסר ביטוי בפרצופים הסובבים אותנו, יש משום נוחם ללב כשיכולים אנו להסתכל בפרצופים שמהם מבהיקים לנוכח עינינו עצמיות, אופי, רוח, חוכמה, חלום-החיים, עוצמה, כיבוש-יצירה, מרי כבד - יכולת, צער נעלה, קדושה או נדיבות תרומית (אמנם למען האמת עלינו להוסיף כי אנשים בלתי חשובים ובלתי ידועים במעשיהם ופעולותיהם יש וקלסתר פניהם מביע ערך וגודל)…ואף זאת: מן הידועות הוא שישנם זיופים רבים של כתבי אנשים מפורסמים (הראיתי…ע”י בדיקה טכנולוגית של הנייר, כי הגניזה החרסונית המפורסמת - מכתבים מידי הבעל שם טוב…בזיוף יסודה*). אולם פחות ידוע שגם בין הפורטרטים יש למצוא זיופים, דוגמה אחת: בבתי יהודים לאין מספר במזרח אירופה היתה תלויה תמונת רבי שניאור זלמן מלאדי” (מייסד חסידות חב”ד) “והנה העיד פרופ’ בוריס שץ, שידיו הוא עשאוה בצעירותו לפי דמיונו.” (ד”ר אברהם שבדרון, “גדולי אומתנו בכתב ידם ובדיוקנם” מתוך מכתב שנשלח לשלמה לביא בסביבות 1950).
כל כך הרבה מצוי כאן. הרצון הנואש לראות בעיניים מהי “גדולה” ומה עושה אדם ל”גדול” (כתב יד מסולסל? עצמות לחיים גבוהות?). תחושת הניכור והבוז כלפי העולם הסובב אותנו (כי, כמובן, אין בני אדם “גדולים” במקומותינו. כפר קטן בגליציה המזרחית או באזור גוש דן. הגדולים תמיד הם שם. מה שאומר בעצם שגם אנחנו, במיטב מסורת ההלקאה העצמית, איננו גדולים ולא יכולים להיות גדולים “באמת”. כי הרי אנחנו מ”כאן”). הבוז כלפי ההווה המקיף אותנו בזרם עכור שלעולם אינו מוצלח כמו תור הזהב של העבר. אח, העבר! כמה טוב היה בעבר! כמה טוב שהסרחון של ההיסטוריה לא עובר בתמונות ובספרים! כמה עצוב לחיות בהשעיה, בהמתנה לעתיד שלא מגיע או לעבר שלא יחזור! “מה טוב בייבי? / החיים הם טובים / החיים הם טובים / רק לא הוגנים בכלל“.
* ”תוצאות הבדיקה הוכיחו שהנייר של שני המכתבים עשוי מצללוזא של עץ ומחומר קש. לייצר נייר כזה החלו רק בשנות 1872-1846 . עד הזמן ההוא עשו נייר רק מסמרטוטים.” דוד צבי הלמן מתוך הקישור בגוף הטקסט. רבי ישראל בן אליעזר (הבעש”ט) נפטר ב 1760.
סירחון ההיסטוריה - ”עתידה ההיסטוריה לציין, שהמהפכה הבולשביסטית עשתה שפטים במהפכנים הכנים והסוציאליסטים באותם הדרכים, שבהם נקט גם המשטר הצארי.” (קורולנקו במכתב לגורקי 1921 , עמ’ 41 ב”ארכיפלג גולג” של אלכסנדר סולז’ניצין בתרגום מרוסית של יוסף סערוני , הוצאת שוקן 1974). “אין נמנעים לחסל גם כיתות דתיות האוהדות את הקומוניזם…בכל הם נהגו לפי תורת הקומוניזם - גם הפקת התוצרת וחלוקתה, הכל התנהל ביושר והגינות, שארצנו לא תגיע לכך אפילו בעוד מאה שנה, אבל הם היו משכילים מדי בקיאים בספרות הדתית והגותם לא היתה נטולת דת, אלא תערובת של בפטיזם, טולסטואיות, ויוגיות.” (שם, עמ’ 54). חברי ה”בונד” שרו את שירו של ש.אנ - סקי “משיח ויהדות מתו, גוועו / משיח חדש מתגלה / פועל יהודי שהגביר עשקהו / את נס המרד מעלה” ( “תנ”ך ומסורת יהודית בתנועת הפועלים היהודית” מאת יהודה ארז, עמ’ 15 , חוברת, ללא שנת הוצאה) אך מאיר זורע ידע לספר שאביו ראה כי “בין הגביר ובין היהודי העני ביותר היה הפרש אולי של שתי כורסאות. אז את שתי הכורסאות האלו הוא הוציא מה”סלון” של הגביר והכניס למשרד שלו. והיה מתגאה בכך שהוא יושב על כורסאת הגביר עם הרגליים על שולחן הגביר ודואג למעמד הפועלים.” (מתוך ראיון עמו שערכה יפה שמר ב 1994 ומצוי בארכיון מעגן מיכאל). הגביר מנצל, הפועל היהודי מנצל בתורו אפילו יותר גרוע. ואז מגיע הגפ”או והנקוו”ד ודופק את הפועל היהודי. (”בשנת 1926 נעקרה משורשה ההסתדרות הציונית “החלוץ” שלא השכילה להגיע להתפעמות הנפש מן האינטרנציונליזם.” עמ’ 44, סולז’ניצין, שם). האם כה שוטים אתם עד כדי להאמין שביוגה תמצאו מפלט? הבלים. ”הולכים מחפשים שורשים בהודו, מחפשים וודו. הוודו שלי נמצא בתוך החכמה היהודית בת שלושת אלפים שמונה מאות שנה. אני לא צריך לחפש בהודו את מה שהיה לי מאבות אבותי מימי התנ”ך…יתרה מזו, אנחנו הולכים לאמריקה לקבל את הוודו בתור מוצר שני ושלישוני ורביעוני. כי שם גם מכניסים אותי לכת ופושטים לי את העור ופושטים ממני את האישיות. וזה נקרא שאני מתקרב לשורשים?” ”ואחרי זה הוא שורף אותם חיים. הוודו הזה וממצה אותם ומנצל אותם עד הטיפה האחרונה ועד העצם השרופה האחרונה שלהם.” (מאיר זורע, שם). וזה לא כי הדת לא עובדת או כי היוגה לא עובדת, אחלה רעיון, עובד נפלא - פשוט לא מתאים לבני אדם. רוצים עתיד? הקשיבו למילות השיר ורכשו לכם עבר. רק כך תוכלו לבדוק, להשוות, ולמצוא את הקומבינות שלכם. ומהי קומבינה אם לא התפרעות שובבה?
הערה מוזיקלית קצרה - נכון שהסיטאר בוכה, אבל גם הגיטרה החשמלית נותנת בראש כשצריך. ולפעמים צריך.