ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש אוקטובר 2008

הבוהן של היוגי והאף היהודי - שאלות פתוחות לחקירה

שלישי, 14 באוקטובר 2008

עירו של קרישנה - פיורסטיין עושה עבודה נפלאה בלתת למתעניין סקירה היסטורית מעמיקה של תולדות היוגה. הבנאדם גם מתרגל, גם יודע סנסקריט, וגם מקפיד בפרטים. לקרוא אותו זה תענוג כי לומדים המון דברים חדשים. למשל, שיש חפיפה מסויימת בין מערכת הצ’אקרות והמערכת האנדוקרינית בגוף. או שטנטרה, אותו מושג סנסקריטי שמתעללים בו קשות, יכול להיות גם “ספר”, כמו למשל באוסף משלי החיות פאנצ’ה - טנטרה (חמשת הספרים) שתורגם לפרסית ערבית ועברית בתור “כלילה ודמנה” והוא מקור ההשראה למשלי החיות של לה פונטיין. (המילה יכולה גם לציין “נול אריגה”, ועוד ידובר). שפטנג’לי תורגם לערבית כבר לפני אלף שנה בידי המלומד הפרסי בירוני בספרו “ספר המחקרים אודות ההודים.” כלומר, תנו כבוד לליגה, הדברים הם לא מאתמול.

ולכן זה מוזר מאוד לקרוא אותו מזכיר ככה, כבדרך אגב, שמצאו עדויות ארכיאולוגיות לעירו של קרישנה שמוזכרת במהברטה (עמ’ 186, Dvaraka). אני חוקר מעט ומוצא ספר נהדר בשם “פנטזיות ארכיאולוגיות*” ובפרק 9 (”ממלכתו של ראמה ” ) המלומד מיכאל ויצל (Michael Witzel) נכנס באמ-אמא של הלאומנות ההודית המתחדשת וניסיונותיה לשכתב את ההיסטוריה מחדש ועושה את זה בחדווה של מי שעד עכשיו היה צריך להתאפק. ויצל, בנוקדנות של מלומד גרמני מהדור הישן, מסביר שהאובייקטים שנמצאו בחפירות התת-ימיות של ערי המהברטה המופלאות  אינן מעשי ידי אדם אלא תוצרים טבעיים של הגלים (עמ’ 226). ושאפילו השם של האידיאולוגיה להחזרת העטרה ההינדית ליושנה ,Hindutva , אינה מילה סנסקירטית אלא מילה פרסית (הינד, ע”ש נהר האינדוס) שהדביקו לה סיומת סנסקריטית (tva , הערה 6, עמ’ 227). האידיאולוגיה של ההינדוטווה קשורה כמובן למפלגה הלאומנית - הינדית. אותם חבר’ה שהרסו את מסגד באברי בעיר איודהיה (Ayodhya) בה ראמה לכאורה נולד ורוצים להרוס גם את הט’אג - מהאל**. אני מבין שאפשר לטעות בנקודה מסויימת, בעיקר אם אתה מומחה לסנסקריט ויוגה אבל לא לארכיאולוגיה, אבל מאז אני קורא אותו עם יד אחת על המקלדת כדי לגגל מושגים שעולים.

ומה אני מגלה? בספר שפורסם ב 1998 הוא מזכיר לחיוב גורואים שכבר ידוע מזמן שלצד הטוב שעשו גם ניצלו ופגעו כמו סוואמי מוקטאנדה (Muktananda) אבי הסידה יוגה (Siddha Yoga) ויוגי בהג’ן (Yogi Bhajan) הסיקי. הוא מהלל מדענים כמו וילאם רייך וג’ון לילי על עבודתם ללא איזכור של הסיבות שהובילו להוצאתם החוצה מהממסד המדעי. הוא מנסה שוב ושוב לחבר בין רעיונות הודיים אודות הקונדליני ורעיונות פיזיקלים מערביים תוך הצגת המדע המערבי כבור או בלתי מסוגל להעריך את התופעות הנפלאות שהיוגה הטנטרית מדברת עליהן. התשובה לפרדוקס הזה ניתנת בעמ’ 351, פיורסטין מאמין שביו - אנרגיה קיימת ושהמדע ימצא מתישהו דרך לכמת ולהבין את ההאתה - יוגה. כלומר, פיורסטיין מאמין שיש שאקטי - פאת (מגע יד של גורו שמסוגל להעביר אנרגיה לתלמיד) ושכוחות הפלא (סידהאס) שטקסטים הינדים ישנים מדברים עליהם (במעורפל, ועוד ידובר) קיימים, באופן כלשהו, במציאות ולא בדמיון. הוא לא שוטה והוא לא יטען שקרישנה היה דמות היסטורית, הוא רק יצרף את האפשרות הזו לכתיבה שלו. קצת כמו שיהודי דתי - לאומי יציין שמכון המקדש תחת הרב ישראל אריאל עושה יופי של עבודה. אנחנו בכניסה לעירו של קרישנה, מה היא מכילה?                 

 * Archaeological Fantasies - How pseudoarchaeology misrepresents the past and misleads the public / Edited by Garrett G. Fagan. Routledge 2006, 417 Pages      

** Snakes and Ladders - A view of modern India by Gita Mehta Minerva Press 1997  Page 146

הדעה שהארמון המוסלמי הידוע הוא עלבון להינדים שייכת לאחד מאבות ההינדוטווה נגאש אוק. כמו כן מעניין לציין שלפי ויצל אחד המלומדים הראשיים של התנועה, אמאל קיראן, חי באשראם של סרי אוריבנדו (אבי היוגה האינטגרלית) מאז 1927 (ויצל, עמ’ 205). ההקשרים בין הרוחניות הניאו-הינדית (כולל יוגה) והלאומיות ההודית כמעט ואינם זוכים להתייחסות בקרב יוגיסטים במערב. וראה ויצל עמ’ 226-227, בחברה ההודית יש קבוצות רבות וניגודי אינטרסים כמעט בכל רמה חברתית והדבר מקשה על הפעלת כוח כפיה מרכזי ומאחד. המערב רואה את זה ומכנה זאת בטעות “סובלנות”, סובלנות זו לא תשמר ללא דמוקרטיה ותקשורת חופשית.     

עיר היהלומים, חידות ומיניות - כבר ב 1945 העיר אורוול* שאחת האירוניות של שכבת האינטיליגנציה במערב היא שאנשים יתרעמו אם תטען מולם שיש לגזע הלבן ( כאן בישראל, העם היהודי) תכונות ייחודיות שמקנות לו עליונות על שאר האומות אך לא ירימו גבה מול טענות הפוכות המדברות על עליונותם הרוחנית או התרבותית של הגזעים הלא לבנים או התרבויות הלא מערביות (כאן בישראל, הלא יהודיות). הוא קושר זאת למזוכיזם ותסכול מיני. פסוואדו - רוחניות, מוצר מעניין שהחל להבנות בשנות הששים של המאה העשרים, מתחבר לסנטימנטים הללו ומתגבר על הבעייתיות במגע הישיר עם התרבויות הלא לבנות מהן שואבים. ללמוד סנסקריט, לשהות עשר שנים במנזר טיבטי, ולתרגל יוגה רצוף עשרים שנה זה קשה. אבל לא קשה בכלל להסתפק בתרגומים של פינגווין לטקסטים עתיקים ומסובכים שרחוקים מאתנו תרבותית והיסטורית ולטעון שסמכות הגורו מספיקה לנו כדי להבינם. בדומה לפסוואדו - ארכיאולוגיה** גם כאן העולם הרבה יותר מרגש ממה שנראה לנו במבט ראשון. יש כוחות פלא (סידהס) ויש חייזרים שבנו את הפירמידות. יש ידע סודי שהעולם מסתיר מאתנו אבל, הודות לאומץ לבם של יחידי סגולה (אריך פון דנקן או קרלוס קוסטנדה), הידע הסודי והעתיק הזה עכשיו זמין לנו (וגם הסדנאות, וספרי ההמשך). זהו עולם הפוך, בו סמכות הידע המהימן מבוטלת*** ומוחלפת במקרה הטוב בחוויות אישיות ובמקרה הרע בגורו. יש כאן כמה אלמנטים שראויים לעיון נוסף.  

* Decline of the English Murder and other essays by George Orwell Penguin books 1965 Page 171. Notes on Nationalism , 1945  

** אני חייב על תובנה זו תודה למאמר של קתרין ריס בספר “פנטזיות ארכיאולוגיות” בשם “זכרונות של מאמינת אמת” עמ’  96 - 106. קתרין ריס עברה מלהיות מאמינה בחוצנים שבנו את הפירמדות של בני המאיה למנהלת פורום בשם “היכלה של מאת” (אלת הצדק המצרית, ויש האומרים, המקור למילה אמת בעברית) שמוקדש למלחמה בפסוואדו - אריכאולוגיה. כפי שהמפלגה הלאומית ההינדית ומכון המקדש מוכיחים, פסוואדו ארכיאולוגיה אינה רק מקסם שווא ליוגים שוטים אלא גם לתנועות לאומיות עם השלכות פוליטיות ממשיות בעולם. ולצערנו, לא רק בעולם השלישי.   

*** חשוב לי לציין שבאמת יש מקרים בהם סמכויות הידע המהימן (אקדמיה, ממשלה, צבא) משקרים, מטייחים, מסלקים את המוכשרים, ופוגעים בציבור אותו הם אמורים לשרת. אבל ביטול המומחים באופן מוחלט אינו נבון יותר מציות למומחים באופן מוחלט. זה אזיק וזה אזיק מסוג אחר.  

נ”ב

ראה את פטנג’לי: “מחשבה נכונה מורכבת מקליטה ישירה, היקש, ועדות.” (סן-גופטה עמ’ 42) בתרגום של גרינשפון: “המקורות לתפיסה תקינה של המציאות הם אלה: תפיסות החושים, פעולת ההגיון, קבלת מסורת אמינה.” (גרינשפון, עמ’ 125). קרי, חוויה ישירה שאני עברתי, מה שעובר במסנן ההגיון האנושי, או שקיבלתי עדות אמינה. לפי פיורסטין קליטה ישירה מקורה בעין (pratyaksa, prati+ aksa = eye) היקש (anumana)  מקורו במדידה (ma). מסורת (agama) מקורו ב”מה שהולך” ( gam).  (פיורסטין, עמ’ 31 , בספרו על הסוטרות של פטנג’לי, 1979).  

חשיבה סימבולית, מין ומגדר - אם אתה פוגש על אם הדרך מתרגל טנטרה מערבי שאל אותו או אותה האם הם מקיימים את הטקסטים הקדושים כהלכתם. אם ישיבו לך שאכן כן, שלוף את “עגילי היוגה” (Yoga Karnika) מהמאה ה 18 ושאל במתיקות האם הוא מציית להוראות האל שיווה ומציב את איבר מינו בתוך איבר המין של אמו ואת סנדליו על ראש אביו בזמן שהוא מגפף את שדי אחותו ומנשק את ישבנה. (פיורסטין עמ’ 366). כשיחליף צבעים הסב את השיחה לנושא אחר ושאל ברוך מתי יקיים את דברי “אור על ההאתה יוגה” (Hatha Yoga Pradipika) מהמאה ה 15 ויחתוך את חתיכת הבשר בין הלשון והלסת ( Linguae Frenulum) כדי שיוכל להביא את הלשון אל החלל מאחורי האף ולבצע את חותם הליכת החלל (Khecari Mudra)? אם ישאל אותך לשם מה אמור לו במתינות, כדי להתגבר על תחושת הרעב. אם ישאל אותך למה אי אפשר להתגבר על הרעב במנת פלאפל בפלאפל ארבעת הטעמים בצפון איבן גבירול נחר בבוז והעלב אותו, את היוגה שלו, ואת הגורו שלו ולך לך בפסיעות מדודות הרחק ממקום האירוע.

כי אוי לו למי שמנסה ללמוד את היוגה הזו מספרים שמתורגמים בחוסר זהירות ואוי לו למי שמדמה בלבו שאפשר להתייחס לטקסטים יוגיים וקבליים כאילו היו ספרי מתכונים לבישול. מדובר בטקסטים שנכתבו בידי קבוצה מאוד קטנה של אנשים לאנשים אחרים שאמורים היו להיות בתוך הקליקה. הקליקה הזו מאוד רחוקה מאתנו ויכול להיות שהאידיאלים שלה יראו לנו קצת מטורפים. כמו שהמקובלים הקדמונים למשל תיארו את המחשבה כפעולה זכרית (כי במחשבה יש שפע, הרעיונות זורמים) ואת הדיבור כפעולה נקבית (כי היא מלבישה את המחשבה במילה וצליל, חותמת את השפע בצורה). ההבדל בין חשיבה מגדרית על העולם וחשיבה סקסואלית על העולם הוא הבדל של חמש מעלות* שגורמות לטיל להגיע למקומות שונים לחלוטין. ואף אחד לא מבטיח לנו שהטיל יפגע במקום שמגרד לנו**.

* - וראה פיורסטין הערה 20 עמ’ 441, כל ההבדל בין המילה הסנסקריטית unmani (הספגות בשמחה מעבר לתודעה) ו unmada (שיגעון, טירוף) זה שתי אותיות.

** - החיבור בין האתה - יוגה ותרבות הגוף אינו חדש ומופיע גם בטקסטים ההודים עצמם (Kaya Sadhana משמעו תרבות גוף) ולכן לא מפתיע שזה תפס בתרבות הספורט במערב. אבל הבלבול ההודי - מערבי בקשר למהו העצמי (self) אותו היוגה מממשת מטעה. כשהמערבי אומר עצמי הוא מתכוון לפוטנציאל שלו כפרט, כשההודי אומר עצמי הוא מתכוון לאלוהי הלא אישי (אטמאן). הטעות היא במחשבה שיוגה מובילה למימוש עצמי (כישרונות ונטיות הפרט, כלומר, שמעון יוכל לעבוד יותר שעות ולהיות נינוח יותר אם יעשה יוגה) כשבמקור היא אמורה להוביל למימוש העצמי (האלוהי שבאדם). היוגה לא מובילה בהכרח לאושר ואינה תרופת פלא, היוגה אמורה להוביל את האדם לשחרור ולחופש. מהם שחרור וחופש? ברוכים הבאים ליוגה 101, תוציאו מחברות ותכתבו מה שאתם חושבים.       

סטיגמטה, יוגה פהווה, והאף היהודי - בפרק על היוגה בטיבט מציין פיורסטין את היוגה פהווה (Phowa) כתהליך יוגי בו נפער חור קטן ומדמם בצ’אקרת הכתר ודרכו הנשמה יכולה לצאת למישור אחר. אולה נידהל למשל מאוד אוהב לכתוב על איך הוא מלמד את היוגה הזו בציבור ומאות אנשים מפתחים חור קטן ומדמם בראש, המסקנה הלוגית אמורה להיות כמובן שאם יש חור קטן בראש אז הבודהיזם הטיבטי זו אמת מדעית, כי ניסינו את זה וזה עבד.

 באמת חברים? גם סטיגמטה יש מאז המאה ה 13 בעולם הנוצרי, אז אם מאמינים נוצריים מדממים כמו הציורים של ישו הצלוב כבר שבע מאות שנה אני אמור להאמין שהכנסיה הקתולית היא היא האמת? ומה הלאה? אם המזבח בהר עיבל הוא באמת המזבח של יהושע, אז נעבור להתנחלות כי כל התורה אמת? איך בדיוק קופצים על השלבים בסולמות האלו בלי להרגיש מגוחכים או, להבדיל, נופלים אל עולמות של שדים ורוחות ומעלות באוב?  

אני חושב שהשאלות האלו מעלות בנשמה היהודית שתי חרדות מרכזיות, החרדה הראשונה היא “רוצים להרוג אותי” והשניה, “רוצים לעבוד עלי.” במסלול הראשון מתישהו נחווה גם אנחנו את העליה של הקונדליני, את הפהווה, את הסטיגמטה, ואז יוציאו החוצה מאחורי הווילון את האליל שעד עכשיו הסתירו. את שיווה או את בודהה או את ישו, ואנחנו נצטרך לקבל את האפשרות המאוד קשה שוואללה, טעינו. במסלול השני לא קורה כלום, סתם בזבזנו את הזמן וצבי לידסקי צדק, כל מה שחשוב בחיים זה כסף וכוח, כל השאר חארטה. בין שתי האפשרויות הבינאריות האלו יש גם אפשרות הרבה יותר מורכבת, לרחרח כל הזמן אחרי הקומבינה האישית. לכבד ולחשוד, לנשום ולפקפק, לתת אמון כשרוצים, ולשמור על עיניים  פקוחות.

בהקטי ואגודל היוגי - כל כך אהבתי את התרגום של פרייה הרט ליוגה וסישטהא שהלכתי לקרוא את שאר הספרים שלה. “גורו” (הוצאת מפה 2006) ו “יתרון מדומה” (הוצאת כתר 2001). פרייה היא נשמה ענקית וכותבת ביושר ובאומץ מזווית של אישה ישראלית מאוד שמתרגלת יוגה למעלה משלושים שנה לצד גידול ילדים ותחזוקת בית. ב”גורו” היא חולקת את מחשבותיה ומחקרה על מוסד הגורו, היא עצמה תלמידה של סוואמי ונקטסאננדה, תלמידו של שיוואננדה. כלומר, היא עצמה דוגלת ביוגה דתית, יוגה של מסירות והתמסרות, ולכן שהיא מספרת את סיפורו של אקלוויה* היא חושבת שמגיע לו שקיצצו לו את האגודל כי הוא כיבד את המורה אבל לא הקשיב לו. למרות שהיא מאמינה שהיא זכתה לגורו אמיתי (שזה בהחלט דבר יקר ומיוחד) היא נותנת עצות טובות כיצד להיזהר ממורים מזוייפים**. ב “יתרון מדומה” היא מגשימה את בקשת הגורו שלה וכותבת ספר שמציע שהמין האנושי אינו פסגת הבריאה אלא להפך, שמערכות ביולוגיות פשוטות עדיפות על מערכות מורכבות. למרות שהדוגמאות שהיא מביאה מעולם הטבע נפלאות ומענגות *** הגדולה שלה בכך שהיא לא מסתירה את הפער בין האידיאל לפרקטיקה. למרות שהיתה רוצה לצרוך בדיוק כמה שצריך ולא יותר היא מקפיאה אוכל ואז זורקת אותו כי יש לה שתי בנות להאכיל והיא פוחדת שלא יהיה אוכל בבית. למרות שונקטסננדה נתן לה את הגרביים שלו אחרי שקיבל זוג חדש (הוא שמר תמיד רק על שתי חליפות בגדים) היא לא העבירה אותם הלאה כי היא קשורה לגרבים של הגורו. למרות שהיא לא רוצה לפגוע בשום יצור חי הניסיון לתרגל יוגה ברישקש ב 1978 גורם לה לחוות מה זה יתושים הודים ואז היא כותבת “התחלתי לפקפק ביכולתי להתבסס באהימסא. התברר לי שאי אלימות אינה אפשרית, לא כשיש יתושים בסביבה ולא כשאני בתודעת הגוף.” (עמ’ 54, פרק אודות טפילים). .     

* נסיך שחור ממעמד נחות שרוצה ללמוד ירייה בקשת והולך לקשת דרונה. דרונה מסרב ללמד אותו, אז אקלוויה הולך ליער ומפסל את דמותו של דרונה מחימר ומתחיל להתאמן בקשת תוך כיבוד הפסל. יום אחד תלמידו של דרונה, ארג’ונה, הולך עם חבריו לצוד ביער ואחד הכלבים נובח בעוז על הנסיך כהה העור. אקלוויה יורה בפיו של הכלב שבעה חיצים והכלב חוזר אל החבורה. הם כל כך נדהמים מההישג שהם מחפשים את היורה והוא מתגלה לפניהם ואומר שהוא נסיך משבט זה וזה ותלמיד של דרונה. ארג’ונה חוזר לדרונה ומספר לו על כך, דרונה, שהבטיח לארג’ונה שהוא תלמידו הטוב ביותר והנה יש תחרות, חוזר עמו ליער. אקלוויה שמח לראות את מורהו ונותן לו את כל הכיבודים האפשריים. דרונה לעומת זאת לא מתרגש ומבקש מהתלמיד הסורר שכר לימוד, מה שתרצה אומר לו אקלוויה. דרונה מבקש את אגודל יד ימין עמו מושכים את החץ. אקלוויה, בפנים מאירות, חותך את אגודלו ומגיש אותו למורה. כתוצאה הוא מאבד את יכולתו לירות בקשת. לצד קולות במסורת ההודית שרואים באקלוויה מופת של מסירות לגורו (ויש לציין כאן שהוא לא מגדל אח”כ את האגודל או מקבל פילגש יפה, קרי, המהברטה לא מייפה את הסיפור הזה ונותנת לו סוף טוב מלאכותי) יש קולות שרואים במעשה של דרונה היצמדות לא מוסרית לחוק (למילים) ולכן הוא נענש על כך בהמשך המהברטה. כדי להביסו היריבים הורגים פיל אחרי שקראו לו בשם בנו של דרונה ומפיצים שמועה שבנו מת בקרב. דרונה חוקר האם בנו מת וכשאומרים לו שאכן, זה ששמו כך וכך מת, הוא מאמין לפשט של המילים ומת מצער.  

** “חסידים כוזבים מבקשים לעצמם גורו שממנו יוכלו לקבל משהו בזול ובקלות. הם רוצים גורו שיתן להם סמדהי (מצב תודעה עילאי) מיידי. הם לא רוצים גורו עם משמעת עצמית ושליטה עצמית. הם רוצים מישהו שישתתף עימם בחיי הוללותם. הם רוצים גורו שיהיה כמותם.” עמ’ 97, למרבה האירוניה אומר זאת סוואמי מוקטאננדה, אותו מוקטאננדה שחיפוש זריז בגוגל היה מגלה שנפל כמה נפילות חזקות בעצמו.       

*** למשל דג הנקאי, דג קטן שמנקה את שאריות הפסולת מפיותיהם של דגים גדולים יותר והם אינם פוגעים בו לרעה. מסתבר שהדג בעל מראה מסויים ורוקד ריקוד קטן לפני כדי שהדג הגדול יבין שהוא דג נקאי ויפתח את הפה. הריקוד מסתבר, מכניס את הדג הגדול לסוג של טראנס. הרמייה כל כך חזקה במהות העולם החומרי שיש דגים שאינם דג נקאי שנראים כמוהו ואפילו עושים את הריקוד באופן זהה (!!!) אבל כשהם נכנסים לפה של הדג הגדול הם לא מנקים אלא נושכים אותו ובורחים. כדי להתגבר על החקיינים דגי הנקאי מתרכזים בחלקים מסויימים באגם ושם יש להם “תחנות ניקוי” מאושרות. דגים שונים עומדים שם בתור ולא פוגעים זה בזה כדי לקבל את השירות. (עמ’ 270-271).  

  

קומזיץ ופיוטים תימניים - מחשבות על היוגה וסישטהא

ראשון, 05 באוקטובר 2008

סומה וג’אמיקה, וודה ותהילים י”ט - “עכשיו מששתינו אותך, נטף של סומה, היה טוב ללבנו כמו אב לבנו, ומבין כמו חבר לחבר.” מתרגם גרינשפון (עמ’  שמונה עשרה) את הוודה הסנסקריטית העתיקה. אני לא מתבייש ובודק את זה מול תרגום אחר ומגלה שהמחשבה על הרישים העתיקים ש”בלב מלא תשוקה לפרות ישבו וסללו בשירם את הדרך אל האלמוות.”  (פיורסטין, עמ’  108 )  קצת נעימה מדי מכדי להיות כל האמת. בפועל הוודות הן גם אוסף של לחשים נגד דיזינטריה, מתכונים לקמיעות, ונוסחאות להשבת אהבה. הן פשוט בסנסקריט, אם זה היה באנגלית הייתם יכולים להישבע שזה הגיע במשלוח האחרון של שירי הבה נחששה מג’מייקה. המחקר חושף את הזרות של תרבות הודו העתיקה, טקסים בהם המלכה מקיימת יחסי מין עם סוס ואז אוכלים אותו כדי להבטיח שנה מוצלחת (שם, עמ’ 128 , ashva-medha), לשלוח פיל ומי שהוא בוחר נעשה המלך (וסישטהא, עמ’ 177). לא הכל רחוק חברים, הסושומנה (susumna-nadi) שהיא הערוץ המרכזי בו הקונדליני עולה מבין 101 ערוצי הנאדיס מגיע במקור מהנחיות לבניית מזבח מ 101 לבנים (פיורסטין, עמ’ 124). אין לי שום בעיה עם זה שהדימוי על הנאדיס מגיע במקור מהנחיות לבניית קומזיץ כך שהאש תהיה גדולה וחמה. אני מבין שעצם ההברקה שאפשר להפנים ריטואלים חיצוניים של קורבנות אל תוך הגופניות והמחשבה היא דבר גדול. ואני מבין שכשאין אפשרות לכתוב או לשמר ספריות אז להעביר קורפוסים של ידע בצורת שירים מתחרזים בסנסקריט זה לא רעיון רע בכלל (עד היום יש אנשים שיכולים לדקלם את הבהגווד - גיטה בע”פ). ושהשירים האלו גם מכילים המון ידע חשוב על צמחים ותרופות וכיו”ב. אבל דחילק, שירי סומה עתיקים זה שירי ג’אנג’ה, וזה בסדר. המילה היפה סטסנגה (חברה קדושה אותה היוגי מחפש) היא בסה”כ חברותא. כשהמלכה צ’ודלה רוצה להחזיר את רוחו של המלך המודט שיקידוז’ה היא שרה את מזמורי הסמה - וודה (וסישטהא, עמ’ 326). שמעתי ברשת ואתם יודעים מה זה הזכיר לי? פיוטים תימניים. באמת, למה לא? תקשיבו לנשימות מאחורי הצלילים וההטעמות, לא נשימות פרנימה (pranayama)? לא שירה של מנטרות? ההבדל היחידי הוא שבעברית אני גם יכול להבין את זה. אז דחילק, באמא שלכם. מה יש לכם מהרישים?

נ”ב - הבודהה בכבודו ובעצמו מת מדיזינטריה, תנו כבוד לרישים שידעו מה מסוכן בחיים. (פיורסטין, עמ’ 157).

דממה וחירות ביוגה הקלאסית” מאת יוחנן גרינשפון, הוצאת משרד הביטחון 2002 , 137 עמודים.

The Yoga Tradition - Its History Liteature Philosophy and Practice by Georg Feuerstein Hohm Press 2001, 513 Pages

יוגה וסישטהא” מאת סוואמי ונקטסננדה בתרגום של פריה הרט הוצאת רשפים 1981 , 377 עמודים.

ההבדלים הדקים בין יונה הנביא וניאנבנדהו - רגע רגע, אז הכל זה אותו דבר? כשאלוהי ישראל מגדל עבור יונה קיקיון ואז מייבש אותו תרתי משמע ושואל אותו: “ההיטב חרה לך על הקיקון” הוא מלמד את הנביא שיעור באשליה הקוסמית שנקראת מיה (maya), ששורשיה בבורות (אוידיה)? אז זהו, שלא. ביקום ההינדי הכללים אחרים לגמרי מהיקום היהודי. אם התנ”ך היה נכתב על שפת הגנגס אז אלוהים היה גם מחריב את העיר וגם לא מחריב את העיר כי יונה היה שוקע במדיטציה של ארבע עשר שנים ותוך כדי מדיטציה היה, בגופו השמיימי, נתקל ברקדנית שמיימית (אפסרא, “המתנענעת במים”, גמליאל עמ’ 260) וחי איתה בתענוגות עד שזכותו היתה נגמרת והיה נופל בחזרה לעולם ומתגלגל בצבי. בתור צבי הוא היה אוכל את הקיקיון, נזכר שהוא יונה, וידיעה זו היתה משחררת אותו בחזרה לשיחה עם אלוהים. בינתיים הוא היה מגלה שעברה רק רבע שעה. ואז אלוהים היה מסביר לו לא שחבל לו על העיר הגדולה, אלא שהעיר הגדולה, נינוה, הקיקיון, האפסרא, הצבי, ואלוהים עצמו הם חלק מהעצמי שמחלחל בכל והוא יוצר את הכל במשחקיות של חלום בתוך חלום, מראה בתוך מראה, יקומים שלמים בחלל בין גרגירי אבק בקרני שמש. זה לא משהו שהמוח המערבי יכול להתרגל אליו. ביקום ההודי אין סיבה לבריאת העולם ואין לו תכלית שהוא צועד לקראתה*. יש להודים בעיות קשות, מעמד כהונה שמן שרוצה להתפטם על חשבון הקאסטות האחרות. מציאות שבה שוברים את הקוקוס על הלינגה (הזין)** של שיווה ועדיין, מה לעשות, הפרה מתה והילד לא מתקבל לפקלוטה להנדסה. מתח עצום בין הרצון לחיות את חיי העולם הזה ולדחות את העולם וללכת ליערות כדי לצאת מגלגל הסבל והלידה מחדש. אבל בעיה אחת אין להם, ההודים לא כותבים שאלוהים ברא את העולם בשבילם***.        

שיווה ביער האורנים - סיפורים מהמיתולוגיה ההודית” בתרגום אופירה גמליאל הוצאת כתר 1999. 271 עמודים.       

* (וסישטהא, עמ’  48 )  “…מישהו לוקח על עצמו את תפקיד הבורא וחושב “הנני הבורא החדש” - זהו צירוף מקרים טהור, כפי שעורב יורד על עץ קוקוס ואגוז הקוקוס נופל למרות ששתי ההתרחשויות הללו אינן תלויות זו בזו…התודעה האינסופית לבדה היא צורת מחשבה או ניסיון. אין יחסי סיבה ותוצאה. אלה הן אך מילים, לא עובדות.”  

** “הן הניחו לגלימות הסארי שלהן, לטבעותיהן ולמחרוזותיהן להישמט מגופן, ונעצו את מבטן בלינגה שלו, וסגדו לו בכל תאוותן.” (פטר, עמ’ 29).

המיתולוגיה ההודית” מאת עמרם פטר הוצאת מפה 2002, 324 עמודים. (יהודים, מה אתם בורחים, רציתם תרבות שחוגגת את הגופניות במקום לימוד תורה או לא רציתם?)

*** “תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא דת משונה ומפגרת ביותר, יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו - התנ”ך. ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר כך יבשת וימים, ואחר כך חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו…האדם!…כולם פרצו בצחוק אדיר…הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות לבם.” (עזריאל קרליבך, “הודו יומן דרכים“, הוצאת עיינות תשט”ז, עמ’ 42).

כן כן, בלי אגו, אבל אני רוצה כוח וגמישות ולהגשים את כל תשוקותיי -  פרייה הרט הנהדרת היתה תלמידה של סוואמי ונקטסננדה, שהיה תלמידו של סוואמי שיבננדה. כך שלמרות שכתוב יוגה, זאת לא היוגה של המזרונים נוטפי הזיעה אלא ודנטה, חקירה עצמית במטרה להרוס את האשליה של הגופניות. סיפור המסגרת של היוגה וסישטהא הוא די פשוט, סוטיקשנה (1) שואל את אגסטיה איך להגיע לשחרור, דרך פעולה או דרך לימוד. אגסטיה מספר לו סיפור על אגניושיה (2) וקרוניה, קרוניה שואל מה לעשות, לזנוח את העולם או לחיות בו. אגניושיה מספר לו סיפור על הנימפה סורוצ’י (3) שפוגשת את שליחו של מלך האלים ינדרה. השליח מספר לנימפה שינדרה רוצה לכבד את החכם אריסטנמי (4)  אבל אריסטנמי לא רוצה כיבודים אלא להשתחרר מלידה ומוות. ינדרה שולח את אריסטנמי לחכם ולמיקי (תל נמלים). ולמיקי (5) מספר לאריסטנמי על הנסיך רמה, שלקה במרה שחורה בגין אותה סוגיה בדיוק, ושיחתו עם החכם וסישטהא (6).  הסיפורים בתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים אינם רק יצירה מחוכמה במעשיה אלא הם משרתים פה מטרות אסתטיות ותיאולוגיות חשובות. כי אם העולם נברא מהצליל אום שמהדהד בכל היקומים והעולמות אז כדי שסיפור יוכל לעזור הוא חייב להיות הדהוד של הדהוד של הדהוד. אם אין באמת מציאות אלא רק מילים ומחשבה שבוראים אשליה אז הדיבור יוצר את העולם האשלייתי ולכן המלכה אהליה מתאהבת בינדרה אחרי ששמעה סיפור המתאר את אהבתם (עמ’ 79). דמויות שמספרים עליהם סיפורים או חולמים אותן מתגלות כאמיתיות (עמ’ 101) ואחת מהן אפילו פונה על רמה המאזין (ומדלגת בכך על אלוהים יודע כמה רמות סיפוריות) כי היא היתה הצבי שהוא צד. יש שדים שמגיעים להארה* ויש רומנים בהם אישה הופכת לגבר שהופך לאישה רק כדי שתוכל להיות עם בעלה שפרש ליערות כדי להיות חכם. כמו כל טקסט עמוק, יש פה כל מה שתרצו חוץ מהוראות הפעלה לחיים. ויסשטהא מסביר שכדי להשתחרר לא צריך מנטרות, או לשבת בהר מרו (מקום קדוש), ואפילו לא גורו (”אם אכן נכון הדבר שגורו יכול לרומם רוחנית מבלי שיהיה צורך במאמץ עצמי, מדוע אין הגורו מרומם גמל או שור?” עמ’ 175) אלא מאמץ עצמי וחברת אנשים טובים. הגוף הוא יער של תשוקות איומות שיש לגדוע אותו אבל רק הבור חושב שאין צער ברגע שנוטשים אותו. החכמים ששרוים בעצמי שורדים את סוף העולם אבל כל עוד יש גוף יש מצבי רוח**.

* אצל ההודים יש משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר, המוות לא רוצה להיות מוות (”אחוזת אימה מפני ייעודה הנוגד את הדהרמה, נמלטה מוות אל גדות הגנגא ולהר מרו, והטילה על עצמה סיגופים חמורים.” פטר, עמ’ 13) והשדים והאלים ברי החלפה! (”כפי שקודם נהנו השדים להסתכל בפניהן של האלות האלים נהנים עתה להסתכל בשדות.” ויסשטהא עמ’ 163).       

** כמות הגיבורים ההודים שנולדים כשאיזה יוגי קדוש רואה בחורה יפה ופולט זרע שלא מרצון אומרת דרשני. ובכלל שמח בעולם ההודי, שיווה וישנו וברהמה אונסים את אנסויא (פטר, עמ’ 163). החכמים לא מונעים עצמם מנשיהם של חבריהם. לכולם יש חולשות ואף אחד לא קדוש, זה נראה לי אמין.   

נ”ב

מוזיקה לתחילת השבוע, אימראט חאן ובניו בקונצרט (ג’וגלבנדי בשבעה חלקים).