מוסרות ומוטות - בלוג יוגי/תיאולוגי

לא מזמן החלפתי מתנה שקנו לי בסטמיצקי עבור “אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת” של מ. ק. גנדהי בתרגומו הנפלא של ינץ לוי. לאלו מכם התוהים איך זה שיוגי חרוץ מגיע לקריאת ספר זה (שכבר הומלץ לי בחום ואפילו ניתן לי במהדורה האנגלית ללא הערות השוליים) רק עכשיו אשיב בחיוך פילוסופי חם ואגיד: “הכל מתרחש בהתאם להטמעות הקרמיות שאנו צוברים כאן ובגלגולים קודמים, וחוץ מזה, קראתי בתיכון את הביקורת של ג’ורג’ אורוול על גנדהי* וזה נתקע לי בראש לנצח.”

ג’ורג’י קשישא לא הוליך אותי שולל. גנדהי שכותב בספר הוא לא מופת שאפשר או רצוי לאמץ אותו בקלות. הוא מונע מילדיו חינוך כי הוא חושב שזה יזיק להם ומעדיף לתת להם דוגמא אישית, מבלי להיות נוכח בבית. (חינוך בבית ללא חינוך, רק ילדו הבכור מתמרד ובורח ממנו להודו ושם הולך לתיכון. להזכירכם, גנדהי היה עו”ד שלמד באנגליה). הוא מחליט לפרוש מפעילות מינית ללא התייעצות מוקדמת עם אישתו (הוא פשוט מודיע לה שמהיום הוא נזיר, לו היה יהודי לא יכול היה לעשות כן. ההלכה מחייבת את הבעל לדאוג לאישה גם בהיבט המיני, כמו כן אנחנו לא שורפים אלמנות אבל נניח לזה כרגע). מעדיף למנוע מבנו מרק עוף ולקבל את הסיכון שהבן ימות ממחלה מאשר לאפשר לו מרק עוף (אבל כשגנדהי עצמו חולה הוא מתיר לעצמו ללגום חלב עיזים, אפילו שהוא נדר נדר נגד לגימת חלב). כשתלמידיו מתנהגים שלא כראוי הוא מחליט להרעיב את עצמו כדי שרגשי האשמה והצער שלהם יובילו אותם להתחייב לשינוי (איני ממליץ למורה במערכת החינוך הישראלית להציע את זה לתלמידיו הוא). וספר זה בכלל נגמר הרבה לפני מאבקו לשחרור הודו (למרות שהוא מסביר איך חוויותיו כחלק מהמיעוט ההודי בדרום אפריקה הובילו אותו להכרה בצורך בעצמאות הודית).

אבל גנדהי גם מרשים את הקורא בכוח הרצון שלו. באמונה העזה שלו שאפשר ורצוי לעשות שינוי בעצמנו ובעולם. בהספק הפעילות המאסיבי שלו. בדבקות העזה שלו במה שהוא מבין כאלוהים והאידיאלים של החיים הנכונים. אם הדבר מרתיע אותנו אין זו אשמת גנדהי, אלא שהאידיאלים שהוא מחזיק בהם הם אידיאלים קשים מאוד שקשה לקבלם, ולא רק למערביים, גם להודים. הודו לאחר מות גנדהי בחרה בנהרו, סוציאליסט חילוני שלא בחל בלהפעיל את צבא הודו או להקים תעשיות מודרניות. גם הוא חיבר אוטוביוגרפיה שתורגמה לעברית בידי ח. גליקשטיין ופורסמה בספריית פועלים ב 1942, מעולם לא ראיתי עותק שלה ואיש מעולם לא המליץ לי עליה. הטרגדיה בחייהם של האנשים המאוזנים היא שהם לעתים נדירות מעניינים **. בזמן שכוכב הרוקנרול שובר את הטלוויזיה מרביץ לגרופית ומתמוטט המומחה למיסוי בחדר המלון ממול מצחצח שיניים והולך לישון.

* “מדוע אני כותב” בתרגום אפריים ברוידא, הוצאת עם עובד 1984.

** אריקה לנדאו כתבה משהו מעניין בהקשר הזה על ההבדל בין ילדים מחוננים וילדים נורמטיבים. “המחוננים גילו חרדה רבה יותר, בהשוואה לילדים בעלי היכולת הממוצעת. בעוד הממוצעים רצו, למשל, מכונות לעשיית כסף, שאלו המחוננים אם סוף העולם יהיה מיידי. כיצד תסתיים מלחמת העולם השלישית. או על דרך לגבור על אינפלציה.” (עמ’ 217, “האומץ להיות מוכשר”, הוצאת דביר 2001).